הגוון שבין השחור ללבן
על הכל ועל לא כלום
מנסה להסתכל לעצמי בלבן של העין..
לגעת במקומות הכואבים,
לגעת במקומות הלא שיגרתיים
לגעת בכל אותן נקודות שבחיי היוםיום שלנו אנחנו לפעמים מדחיקים או שוכחים
פוסטים אחרונים
- "על עצמי" 16/2/11
- אהבות שקטות 31/1/11
- על החיים ועל המוות 26/12/10
- אכזבות קטנות 19/12/10
- מעבדות לחירות 6/11/10
- התחלות חדשות 24/10/10
ארכיון
ביד ושם
ביד ושם.
"אני נוסעת מחר ליד שם" מה?? למה? משעמם לך בחיים? למה להיכנס לדיכאון? לא דיכאון, זה חשוב, זה ההיסטוריה שלנו, זה השורשים, וחוץ מזה זה תמיד נותן לי פרופורציות לחיים.
***********************************************************************
כשהלכתי בשדרה ראיתי אותו, מין זקן קטן, עם תיק גב עליו, לבוש מכנס מחוייט, חולצה מכופתרת. ופתאום היתה לי מין דקירה בלב. געגועים אדירים לסבי שהלך לעולמו לפני עשר שנים. מחשבות הציפו אותי, עליו, על כמה תאב ידע היה, כמה אהב לראות עולם, לחוות חוויות, כמה היה ציוני בדעותיו. נזכרתי באותה עת שבה החלטתי שאינני מתגייסת לצבא. לחצים ושכנועים מצד ההורים שלי לא הועילו, עד שהופעל התותח הכבד באמת, סבא שלי. שבנאום על ציונות, מדינת ישראל, תרומה אישית, משפחה שנספתה בשואה, וכמובן אי אילו איומים, שכנע אותי להתגייס לצבא.
הוא גם מימן את נסיעתי למחנות בפולין. וביקש שאדליק נר נשמה באושוויץ. לזכר משפחתו שנספתה. תמיד היה מתעניין בחיי, בדברים החדשים שאני לומדת ומגלה, תמיד היה שמח להביא לי איזה ספר היסטורי מספרייתו הקשור לנושא אותו למדתי וחקרתי.
******************************************************************** יד ושם נותן חווית ביקור בלתי נשכחת. הסיור מובנה בצורה מעולה, ומוליך את המבקר החל משנות השלושים המוקדמות, עת עליית היטלר לשילטון עד שנות הארבעים המאוחרות, סיום המלחמה והקמת המדינה. יש שילוב עדין בין קטעי עדות של ניצולים, פריטים ששרדו ואינפורמציה היסטורית. במעברים בין החלקים השונים, הנמצאים יחסית באפלה, אני עוברת במסדרון מואר, שאור שמש מציץ דרכו, ההפוגות הארכיטקטוניות האלה, עושות גם הפוגה לנפש. מהמראות הקשים. מהאכזריות שנגלית שוב ושוב לעיני. כבר 15 שנה שאני חווה שואה, מסיירת, קוראת, רואה סרטים. ועדיין, כל פעם מחדש אני נשארת עם אותה מילת שאלה שמהדהדת לי "איך?" "איך אפשר?"
היציאה מיד ושם היא למרפסת שממנה נשקף נוף ההרים של ירושלים. ירושלים החדשה. תקוות העם היהודי לאורך 2000 שנות גלות. היציאה מן החושך השורר במוזיאון, לאור ולנוף שיש בחוץ גורמים לקטרזיס מושלם. עמדתי שם מול הנוף עוצר הנשימה הזה, ופתאום מצאתי את עצמי בוכה. לא הצלחתי לעצור את עצמי. אפילו הייתי מופתעת מעוצמת הרגשות שהתעוררו בי.
***************************************************************** "מה שעשו הגרמנים זה כמו מה שעשו ליהודים של גוש קטיף" "מה שצהל עושה לפלסטינאים זה כמו מה שהגרמנים עשו ליהודים" לא ולא ולא ושוב לא. את המשפט הראשון שמעתי תוך כדי הסיור שלי ביד ושם. את המשפט השני שמעתי מחברה. לא ניתן להשוות את מה שקרה במלחמת העולם השניה לשום דבר. זאת זילות בעיני להשוות, זילות בניספים, זילות בניצולים.
*************************************************** אני לא מפסיקה להתגעגע לסבא שלי. יודעת שהייתי שמחה לשמוע את דעתו על כל מיני אירועים. יודעת שהייתי שמחה להחליף איתו דעות על כל מיני ספרים היסטוריים וביוגרפיות שאני קוראת. יודעת שהייתי שמחה לעשות איתו את הסיור הזה ביד ושם. לשמוע את דעתו ואת הסבריו.
|
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מסכימה עם כל מילה.
תודה
גרתי כמה שנים באירופה ושם נתקלתי בהקבלה הזו בין רדיפת היהודים ע"י הנאצים ורדיפת הפלשתינאים. כישראלי, נטפלו אלי לא פעם שם עם נושאים פוליטיים, במיוחד סביב בניית חומת ההפרדה שנראתה להם כמו בניית מחנה ריכוז.
אמנם יש משהו בצורת הדיכוי שלנו את הפלשתינאים שהוא ניסיון רמיסה של עם כובש. אך ההקבלה בין שני אלה היא (לדעתי) ממש פשע של ה"אינטלקטואלים מביני העניין".
--
יד ושם בהחלט מקום מיוחד וסוחף. יש אוירה מיוחדת של שואה המחלחלת בך מרגע הכניסה. אוירה קשה ואמיתית.
*
תודה
על המילים האלו שבך...
בדיוק, כשהפרות אלו נעשות על יהודים - הן לא לגיטימיות
אבל כשנעשות על עם אחר (שלא לומר - ערבים) - הן סופר לגיטימיות.
מחשבה מסוג זה היא בעיני תוצאה ישירה של ימי שואה (וימים לאומיים אחרים) שמתרכזים במסר פרטני, יהודי שאין בו מקום ו/או אמפטיה לסבלם של אחרים, באשר הם.
אין בעיה, אתה מוזמן לגזול :-)
אני לא בעד השליטה של ישראל על עם אחר.
כמו גם לא בהפרת זכויות אדם.
אבל לא בהרכח מה שאתה ואני חושבים עליו כלא לגיטימי, הוא לא לגיטימי בעיני אחרים.
טוב, לא אגזול עוד הרבה מקום בבלוגך היקר..
אבל הערה אחרונה -
ההבדל בין מדינת ישראל לבין כל מוזיאון אחר שקשור למלחה'ע השניה, הוא הענין הפעוט שישראל נושאת במלא כובד האחריות והשליטה המוחלטת על עם אחר, במסגרת זו מתקיימות הפרות בוטות של זכויות אזרח, והנה לך ההקשר הישראלי (על אחת כמה וכמה) למסרים אנושיים אוניברסליים.
ולא, לא צריכות להיות רכבות ומקלחות גז כדי לא להיות אנושיים.
(ולא , אני לא משווה, רק מציג דוגמא שבה למשל לקח של שואה יכול לשמש בחיי היום היום של מדינה).
בכל מה שקשור בשואה יש אלמנט מציצני, אפילו פורנוגרפי.
החשיפה לגזענות, לרשע, לאלימות יש בה מסוג תרבות "הרייטינג" הזאת שאתה מדבר עליה.
זה בדיוק כמו שעכשיו בישראל כולם רוצים לדעת מה בדיוק קרה עם הילדה הקטנה בת ה4 שנעלמה.
ובחדשות זה הסיפור המרכזי ויש לזה מלא רייטינג, למרות שבסופו של יום זה סיפור אנושי מזעזע וכואב.
דווקא אהבתי את העיצוב הרגיש לי כמשרת את המטרה.
וזה חלק מחווית הביקור.(ואולי זאת רק אני)
טוב... לא סיימתי להגיב לך , מסתבר :-)
התייחסות למסרים אוניברסליים, אנטיגזענות וכדומה
זה בעיני מסקנות שאתה יכול להסיק ממה שקרה,או מהביקור שם או בכל מוזיאון שקשור למלחמת העולם השניה.
בסופו של דבר הביקור ביד ושם - היא בעיני לפחות חוויה פרטית ואישית.
וכל אחד סופג ורואה שם משהו אחר
זה גם המקרה הפרטי של אותם מיליונים שנספו, וגם משהו אוניברסלי שצריך ללמוד ממנו.
בעיני (ובעיני הממסד והשלטון) יש למוזיאון תפקידים נוספים מעבר לסיפור תולדות דבר מה. יש לו גם תפקיד מיסיונרי לכיוון כלשהו. ואם יצאת עם מסר שלא יקרה בעולם , אשרייך.
הערבית היא לא הסיבה העיקרית בגללה יצאתי מזועזע, נדמה לי שזה היה יותר העיצוב כוכב נולד סטייל תרבות הרייטינג נוסח יד ושם שנות אלפיים שלפעמים התלבלתי אם אני במוזיאון שואה או במיצג של חברה שלא לומר MTV.
ואולי זה רק אני.
אני לא ממש בקיאה במה שקורה במוסדות החינוך.
אבל, אני לא חושבת שהמסר היחידי הוא מדינה וצבא. יש שם עוד כמה מסרים מלבד זה.
כמוזיאון שצריך להציג את תולדות השואה, מה שקרה שם, אני חושבת שהוא מעביר את המסר נאמנה.
לגבי מה שנעשה עם זה אחכ - איזה תכנים מועברים ואיך בעיקר במוסדות החינוך - זה כבר מעבר למה שיש ביכולת המוזיאון לשלוט בו.
בעיני, המסר העיקרי הוא לא רק "שזה לא יקרה לנו יותר" אלא "שזה לא יקרה"
ולא משנה אם ליהודים או לכל עם באשר הוא.
(קראתי את הכתבה בYNET , זה לא בסדר שאין תרגום בערבית, אך מפה ועד לצאת מזועזע?? לא יודעת יש דברים שמזעזעים אותי הרבה יותר)
קשה לי עם זה. לא, עם השואה, אלא עם איך שמציגים אותה היום.
כמי שעתעסק בחינוך, יש בעיני פספוס אדיר בתכנים שמועברים ביום השואה במוסדות חינוכיים.
גם אני דור שלישי, וניזונתי מסיפורי שואה מינקות ועד היום. הייתי לא מזמן בסיור ביד ושם המחודש, יצאתי משם מזועזע. לא מהגרמנים, אלא מהמוזיאון:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3344857,00.html
המוזיאון מייצג גם את הדרך הקלה כל כך להשליך את כל נושא השואה ומלחה'ע השניה לסבל של היהודים ולצאת עם המסר המוחלט והחד משמעי - שיש לנו עכשיו מדינ הוצבא חזק וזה לא יקרה לנו יותר. לא שזה רע, זה פשוט נורא. אין שום התייחסות למסרים אוניברסליים, ללקחים אנושיים, לאנטי גזענות ולדרכי מנע או הישנות הארוע על גבי הגלובוס.
קצת מזכיר מה שקורה ביום רבין, גם בבתי ספר וגם בתקשורת. יוםתר מדי דיבורים על רבין האיש, פחות מדי דיבורים על דמוקרטיה וגבולותיה.
נכון - לכל איש יש שם, אבל לכל שם יש גם איש.
הזדהיתי. תודה.
מרגש כשאתה שם אתה פתאום מבין כמה חשוב לשמור על המדינה הקטנה שלנו
זה על סדר היום שלי - להגיע ליד ושם.
לא הייתי שם מאז שנפתח המוזאון החדש.
אצלנו בבית לא דיברו על זה.
סבתא שלי היתה באושוויץ ורק לפי כמה שנים ראיתי בפעם הראשונה את המספר שלה.
אסור לשכוח.
תודה למי שקרא והגיב
כוכב
מרגש אכן טיול שורשים להתיחד עם זכר הניספים
אני זוכרת שהייתי שם לפני כמה חודשים,
היה כמעט בלתי נתפס .. לפעמים אני מרגישה שזה סרט ולא אמיתית
...
תודה לך על השיתוף
היטבת לתאר. הרגע ההוא שיוצאים מהמוזיאון החשוך למרפסת עם הנוף. מעורר דמעות.
תודה על הפוסט החשוב הזה.
גם בשבילי זה סוג של טיול שורשים.
לצערי.