ביד ושם.

"אני נוסעת מחר ליד שם"

מה?? למה? משעמם לך בחיים? למה להיכנס לדיכאון?

לא דיכאון, זה חשוב, זה ההיסטוריה שלנו, זה השורשים, וחוץ מזה זה תמיד נותן לי פרופורציות לחיים.

   ***********************************************************************

כשהלכתי בשדרה ראיתי אותו, מין זקן קטן, עם תיק גב עליו, לבוש מכנס מחוייט, חולצה מכופתרת.

ופתאום היתה לי מין דקירה בלב.

געגועים אדירים לסבי שהלך לעולמו לפני עשר שנים. 

מחשבות הציפו אותי, עליו, על כמה תאב ידע היה, כמה אהב לראות עולם, לחוות חוויות, כמה היה ציוני בדעותיו.

נזכרתי באותה עת שבה החלטתי שאינני מתגייסת לצבא. לחצים ושכנועים מצד ההורים שלי לא הועילו, עד שהופעל התותח הכבד באמת, סבא שלי.

שבנאום על ציונות, מדינת ישראל, תרומה אישית, משפחה שנספתה בשואה, וכמובן אי אילו איומים, שכנע אותי להתגייס לצבא.

הוא גם מימן את נסיעתי למחנות בפולין.

וביקש שאדליק נר נשמה באושוויץ. לזכר משפחתו שנספתה.

תמיד היה מתעניין בחיי, בדברים החדשים שאני לומדת ומגלה, תמיד היה שמח להביא לי איזה ספר היסטורי מספרייתו הקשור לנושא אותו למדתי וחקרתי.

      ********************************************************************
 

יד ושם נותן חווית ביקור בלתי נשכחת.

הסיור מובנה בצורה מעולה, ומוליך את המבקר החל משנות השלושים המוקדמות, עת עליית היטלר לשילטון עד שנות הארבעים המאוחרות, סיום המלחמה והקמת המדינה.

יש שילוב עדין בין קטעי עדות של ניצולים, פריטים ששרדו ואינפורמציה היסטורית.

במעברים בין החלקים השונים, הנמצאים יחסית באפלה, אני עוברת במסדרון מואר,

שאור שמש מציץ דרכו, ההפוגות הארכיטקטוניות האלה, עושות גם הפוגה לנפש.

מהמראות הקשים.

מהאכזריות שנגלית שוב ושוב לעיני.

כבר 15 שנה שאני חווה שואה, מסיירת, קוראת, רואה סרטים.

ועדיין, כל פעם מחדש אני נשארת עם אותה מילת שאלה שמהדהדת לי

"איך?"

"איך אפשר?"

היציאה מיד ושם היא למרפסת שממנה נשקף נוף ההרים של ירושלים.

ירושלים החדשה.

תקוות העם היהודי לאורך 2000 שנות גלות.

היציאה מן החושך השורר במוזיאון, לאור ולנוף שיש בחוץ גורמים לקטרזיס מושלם.

עמדתי שם מול הנוף עוצר הנשימה הזה, ופתאום מצאתי את עצמי בוכה.

לא הצלחתי לעצור את עצמי.

אפילו הייתי מופתעת מעוצמת הרגשות שהתעוררו בי.

       *****************************************************************
 

"מה שעשו הגרמנים זה כמו מה שעשו ליהודים של גוש קטיף"

"מה שצהל עושה לפלסטינאים זה כמו מה שהגרמנים עשו ליהודים"

לא ולא ולא ושוב לא.

את המשפט הראשון שמעתי תוך כדי הסיור שלי ביד ושם.

את המשפט השני שמעתי מחברה.

לא ניתן להשוות את מה שקרה במלחמת העולם השניה לשום דבר.

זאת זילות בעיני להשוות, זילות בניספים, זילות בניצולים.

         ***************************************************
 

אני לא מפסיקה להתגעגע לסבא שלי.

יודעת שהייתי שמחה לשמוע את דעתו על כל מיני אירועים.

יודעת שהייתי שמחה להחליף איתו דעות על כל מיני ספרים היסטוריים וביוגרפיות שאני קוראת.

יודעת שהייתי שמחה לעשות איתו את הסיור הזה ביד ושם.

לשמוע את דעתו ואת הסבריו.