מחצית שניה של שנות השבעים.

יום אחד מגיע אלי אדם צעיר, ומספר לי שאימו משכירה דירה, הדייר אינו משלם כבר תקופה – ועלי לפנותו. אימו אינה בריאה עוד, והיא היתה רוצה לזכות לראות בפינוי הדייר עוד בחייה.

אני מדחיק כל מחשבה על אמא שעל ערש דווי, אין לה בקשה מוצלחת יותר מאשר לזכות ולראות בפינוי של משפחה כלשהי. אחרי הכל, כבר פעלתי נגד שוכרים-ואינם-משלמים בעבר, וחרון אין האונים של בעל הדירה מוכר לי.

אני מסביר לו כמה זמן יקח לדעתי לקבל פס"ד ולבצע פינוי בפועל, ולא שוכח להגיד לו שייתכנו עיכובים. אחרי הכל, פינוי אינו פעולה נעימה, ההוצל"פ והמשטרה נוטים לחפש סיבות כדי לא לבצע אותה. ויותר ממועד פינוי אחד בעברי סוכל עקב אי הגעת המשטרה או התקפלותה מן השטח ברגע הקריטי. 

האיש ואימו חיים במערב אירופה מזה שנים רבות. הוא מראה לי את יפוי הכח שלה אליו, ואת הדרכון המוזר שיש לו, משהו בנוסח תעודת פליט, שעל בסיסם אני מחתים אותו על יפוי הכח לטובתי, ופונה לבית המשפט. יש לי כתובת המלון שלו בארץ, אך הוא עוזב לחו"ל, ואין לי כל כתובת אירופאית שלו.

כל הרושם שהוא מותיר בי, הוא של קריקטורה אנטישמית. "היהודי הנצחי", מי שבוחר בתעודת פליט במקום אזרחות נורמאלית. מי שלא ברור בדיוק מה עיסוקיו ומקור מחייתו. מי שלא משאיר את כתובתו. לא, זה איננו הלקוח החביב עלי – אבל זה הלקוח שיש לי. 

אני הולך לפי הספר. מכתב התראה. אין תגובה.

תביעה בסדר דין מקוצר – אין תגובה.

קבלת פסק דין, ומשלוח עותק מאושר ממנו  - אין תגובה.

פתיחת תיק הוצל"פ – אין תגובה.

קביעת מועד לפינוי, לקראת סוף אוגוסט.

עתה מתקשר אלי המעביד שלו. הוא שמע עתה על הסיפור מן הנתבע, הוא מבקש לדחות הפינוי עד סוף השנה האזרחית (31.12). אני אומר לו שקודם כל עליו לשלם לי את מלוא החוב הפסוק על פי תיק ההוצל"פ, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות, וכן כל שכר הדירה עד מועד הפינוי המבוקש. גם אני שואל אם מצא למשפחה מקום מגורים חלופי. הוא מסכים לשלם – ויש מקום.

אני גם מבקר בדירה, משפחה, שני ילדים קטנים, רק האב עובד (ולא במשרה מתגמלת, הבוס שלו פשוט בן-אדם). ההכרח בהסתפקות במועט ניכר בכל. אני גם מבקר ב"מקום החלופי", כדי לדעת שלא מרדימים אותי בסיפור בלי כיסוי.

כל זאת, אני עושה כמובן בלא להיוועץ בלקוח, שהרי הוא לא השאיר לי כל דרך להתקשר אליו.

אבל פועל לפי מיטב האינטרסים של לקוח במצב כזה:

1. אני מבטיח את תשלום כל החובות, עד הגרוש האחרון, דבר שבד"כ אינך מצליח לעשות כאשר מדובר בפינוי כפוי. (שלא לדבר על דמי שכירות לתקופה שאחרי פסק הדין). בדרך כלל אינך יודע לאן המתפנה עובר, וגם אם כן, אין לו רכוש שניתן לעקלו.
2. אני מבטיח את עצם הפינוי. המעביד כבר מצא למשפחה מקום חלופי. לא צריך לנסות להפעיל את ההוצל"פ והמשטרה, שכאמור, אינם ששים לפעול.

 במהלך דצמבר פונה אלי שוב הדייר ומבקש להתפנות ב-1 בינואר (עוד יום), על מנת שיוכלו הוא ומשפחתו לחגוג את השנה החדשה כראוי. איני רואה בעיה, בלאו הכי לא נעשה כל צעד למציאת דייר אחר לדירה. 

באיזה שהוא זמן, כנראה סמוך לפני, אך לא זכור לי אם לפני או אחרי ההתפנות בפועל, מופיע אצלי הלקוח ושואל על ההתקדמות. אני מוסר לו כי גביתי מלוא החוב, והכסף בפקדון אצלי – לרשותו. אני גם אומר לו כי מועד הפינוי נדחה ליום 31.12.

הלקוח קורס ברתיחה ותסכול מול עיני: "למה הסכמת לדחיה?! למה לא דיווחת לנו במועד?! אמרתי לך כמה חשוב לנו הפינוי?! כך אמא היתה לפחות יודעת טרם מותה שיש פס"ד לפינוי והפינוי מתבצע!".

אני מרגיש כמו במערכון על גנגסטרים.

אני מזכיר לו שהוא לא השאיר לי כל כתובת להתקשר אליו.

הפעם הבאה שאני שומע ממנו היא באמצעות מכתב מלשכת עוה"ד, המבקש ממני לענות על תלונתו של הלקוח, שהעתקה מצורף: פעלתי בניגוד להוראותיו ובלא התייעצות עימו.

מה אענה להם? שעשיתי את השגיאה הקלאסית ועשיתי מה שטוב ללקוח, במקום  את מה שהוא רוצה? מי אני שאקבע מה טוב ללקוח, אם הוא רוצה משהו אחר לגמרי?

גם מובן שלא אכתוב להם שפינוי משפחה, גם אם הוא כדין – הוא צעד שאין לבצעו באכזריות וקשיחות, בודאי לא כאשר ניתן לבצעו בשיתוף פעולה, גם אם הדבר יקח ארבעה חודשים נוספים (עליהם, כאמור, משולם שכר הדירה במלואו ומראש).

אני מסביר ללשכה את האמת הטכנית: שמדובר בהתפתחות שצצה לאחר צאתו של הלקוח מן הארץ, ולא היתה לי דרך להתקשר אליו, ושפעלתי לפי  מיטב שיפוטי, וכי כל עו"ד אחר המכיר את ההוצל"פ היה שמח לעשות עיסקה דומה בכל פינוי.

הלשכה עונה ללקוח שזה אינו מסוג העניינים הדורשים התערבותה, או מין תשובה חלבית דומה לה. (היום, כשאני כותב זאת, אני חושב על האפשרות שגם עוה"ד שהתנדב לועדת האתיקה, התאפק מלכתוב מה שהוא חש או חשב, אבל אין לי כמובן כל אפשרות לדעת זאת) יותר איני רואה אותו.

שוב למדתי שאין שום קשר בין מה שטוב ללקוח לבין מה שהוא רוצה, בין מה שאני משיג ללקוח לבין שביעות רצונו.

לאחר הפינוי עמדה הדירה ריקה במשך שנים. מדי פעם היו פונים אלי בשאלה אם ניתן לשכור אותה – ונאלצתי לומר לפונים כי אין לי כל דרך להתקשר לבעל הבית. מצטער בשבילם – שמח בשבילי. 

א-פרופו הוצאה לפועל.

באותה עת פעלתי עבור סוחרים רבים, בעיקר בנושאי שיקים חוזרים. ההוצאה לפועל, הנושאת בגאון את המורשת העות'מאנית בישראל, אינה המוסד הנוח ביותר להפעלה, אבל, מי שמכיר אותה, ומי שמודע גם למגבלותיה – יכול להיעזר בה בגביית חובות. 

אחד החובות הוא ערימת שיקים חסרי כיסוי שחזרו אל בעל חנות לטלוויזיות. החייב עזב את האיזור ואיננו יודעים להיכן. תיק ההוצל"פ ממתין לו בשלווה על מדפי ההוצל"פ עד שנאתר את הכתובת. זה יתרונו של התיק על פרי הגויאבה. הוא אינו מסריח אחרי יומיים.

ואז מגיע אלי ענין אחר לחלוטין הקשור לאותו חייב, עם כתובת באיזור חיפה. אני מטלפן לסוחר, ושואל אותו אם יש לו איזה "מכוער" שיעזור בביצוע עיקול בביתו של החייב. מובן שיש לו – הוא עצמו. אני מוציא צו עיקול מן ההוצאה לפועל, ואנו יוצאים לכתובת.

למזלנו מדובר בבית חד משפחתי הבנוי על הקרקע. אנו מצלצלים בדלת, רק האישה בבית. אני מציג לה את הצו, אנו נכנסים, והסוחר מזהה את הטלוויזיה שנרכשה ממנו (ורק לא שילמו לו עליה).

זעם נותן כח. הוא לוקח אותה בידיו ויוצא עימה מעבר למעקה המרפסת. אני משאיר לגברת את הניירת המתאימה בעוד היא מתקשרת אל בעלה היקר.

אנו מגיעים לחנותו של הסוחר, ומתיישבים לנוח מן המלאכה הקשה (של הסוחר). לא עובר זמן, ומגיע החייב עצמו, כולו זעם קדוש על החדירה לפרטיותו. כיצד העזנו לעקל בלא משטרה, וכו' וכו'.

הסוחר מסביר לו שעוד לא מאוחר מדי, החייב יכול להזמין משטרה גם בשלב זה. כעבור זמן קצר נשבר האיש – רץ ומביא לנו מזומנים כדי כיסוי כל החוב, ההוצאות והשכ"ט הכרוכים בכך – ומוזמן ליטול את הטלוויזיה ולהחזירה לביתו.

כמו שחשדנו כל העת – זה לא ענין של מחסור, רק ענין של סדרי עדיפויות.