מזה שלושה שבועות, אולי מעט יותר, הוא נעדר, נעלם, יצא לטייל ושכח לחזור הביתה. ה"היי" הטבעי שלי, אותה שמחת חיים בלתי מותנית שכל כך מאפיינת אותי רוב ימות השנה, שכמעט שום דבר אינו יכול להשבית אותה ליותר מפרקי זמן של כמה שעות, התחושה שהחיים הם מסיבה אחת גדולה, פתאום אלה קצת נעלמו לי. בפעם האחרונה הייתי על ענן שכולו טוב במסיבה גדולה בתחילת החודש, למחרת במשרד היתה לי עוגמת נפש שהעכירה את רוחי למשך יומיים, ומאז לא הצלחתי לטפס בחזרה לגבהים שהורגלתי בהם. אני לא מדוכאת, לא מדוכדכת, לא עצובה, לא קרה שום דבר יוצא דופן לרעה, אבל משהו מתחושת האביב והפריחה (שאינם קשורים אצלי לעונות השנה) חסר, החום מעיק (ממתי אני בכלל סובלת מחום? הרי ידוע לכל שאני בכלל סובלת מקור!), המשקולות נראות לי כבדות יותר, הריצה שלי נדמית לי כאיטית יותר, ולתוך היום יום התגנבה לה לפתע תחושת סתמיות, שמץ של מרירות, על שום דבר ועל לא כלום וללא כל סיבה, ואני תוהה- שמא תוגת ספטמבר (שבשנים האחרונות בכלל נדחתה לנובמבר ולפני שנה בכלל שכחה להגיע) החליטה להקדים את זמנה?

נסעתי לרודוס עם בני המשפחה לחמישה ימים של חופים, נופים ומים, הקפדתי לרוץ לאורך החוף מדי בוקר שעה וחצי-שעתיים, התענגתי על מטעמי השף במלון, הוקסמתי מבנותיי, נהניתי, אבל ההיי הנעלם לא הופיע.

ידעתי שבילוי בסוף השבוע בריקוד רצוף בן כמה שעות ישפר את ההרגשה ולא טעיתי- למשך שעות רצופות ריחפתי עם המוסיקה, אך בניגוד להרגלי, להמשיך באותו ריחוף למשך שלושה ימים לאחר המסיבה, הפעם נחתתי עם כניסתי לרכב בדרכי הביתה.

אני ממשיכה לנהל את היום יום כרגיל, מצפה לו שישוב. ברור לי שזה רק עניין של זמן, עד שהאביב ישוב לנשמתי, או שאייצר אחד חדש. מתגעגעת לאביב הפרטי שלי.