זה היה אמור להיות וויקאנד שלי לבד, אבל האקס שלי החליט אחרת.
בשישי נחתי לי בבית, גם בשבת בבוקר ואז בשעה חמש שהשמיים התחילו להבהב לקראת שקיעה נסעתי עם הילדים לים. התנחלנו על קו החוף, עם כסאות פיקניק ובהיתי בים.
ישבתי והסתכלתי על "הפצפצים" שלי על החוף, איזה מקסימים ויפים הם - ביחד אנחנו שלישייה בלתי מנוצחת כזאת.
חשבתי לעצמי, איך החיים סחפו אותי, שקעתי בזיכרונות.
איך עוד יום עובר ועוד שבוע וחודש ואני קמה כל בוקר ויוצאת לעולם. אל העולם שבזמן שאני שואלת את עצמי כל מיני שאלות שאין עליהן תשובות, נשאר אותו דבר. ברגע הראשון זה מפתיע, מפתיע שהוא כמנהגו נוהג – העולם.
הסתכלתי על כל ההולכים והשבים והרגשתי כמו צופה באיזה סרט. סביבי החיים רחשו, אבל בעיני הכול נראה כמו נע בהילוך איטי, משום מה יותר בשקט מבעבר. כאילו פסקול הסרט לא בסדר..... ידעתי שזו אני.
אני עברתי את הרגע הזה בחיים, סחבתי חבילה "כבדה". לכל אחד מאיתנו יש רגע כזה, לפעמים יותר מפעם בחיים שבו זה לא מובן. שזה לא ברור איך הכול ממשיך כאילו כלום לא קרה.
באותו רגע ממש הבטחתי לעצמי... כמו כל מי שעובר את זה – שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, שהנשמה מטלטלת, שהחיים במערבלת. להבדיל בין עיקר לטפל, בין טיפשי להכרחי, בין מה שנכון למה שלא נכון. למדתי את השיעור.
לא להתרגז יותר משטויות, לוותר, לזרום, לא לקחת ללב את מה שלא שווה ולהילחם על מה שחשוב לי.......... על האושר, הבריאות שלי ועל המשפחה שלי שהיא הדבר הכי חשוב.
ולזכור......... לשתף, לאהוב, לעשות ולא לשכוח שהבטחתי לחיות ... רק יותר טוב ! כבר טוב לי !
"הירוק היום ירוק מאוד והאפור היום אפור מאוד והעבר היום - עבר מאוד...." |