גב' מארפל איחרה. זה לא קרה לה 40 שנה בכפר מגוריה סנט מארי מיד באנגליה, וזה קורה לה דווקא עכשיו באירלנד . השעון הגדול בתחנת הרכבת של דאבלין, הראה 8:15 בערב. אנג'לה מחכה לה ליד תא הטלפון הציבורי ברחוב הראשי ליד ביתה, סבורה לתומה שהיא תגיע בזמן, דייקנית כרגיל, לפגישה השנתית של מועדון הסריגה , שהתקיימה השנה, שומו שמיים, באירלנד. אבל גב' מארפל טעתה ברציף, והכול באשמת המבטא האירי הבלתי אפשרי להבנה! באיחור של קרוב לשעה, עשתה דרכה מתנשמת ומתנשפת לעבר תא הטלפון הציבורי ברחוב "הגיבור הלאומי". הכול לשווא!  אנג'לה כבר לא הייתה שם. במקומה עמד על רצפת תא הטלפון זוג נעלי עקב לבנות ובצדן – פחית בירה ריקה.

"מוזר מאוד!", חשבה גב' מארפל , נשענת באפיסת כוחות על דופן תא הטלפון. זה מאוד בלתי סביר, שנעלי עקב לבנות, גבוהות ומחודדות חרטום אלה שייכות לאנג'לה, חברתה בת ה-70. פחות סביר היה לדמיין את אנג'לה הקשישה, אלמנתו של כומר מכובד,  מחסלת פחית בירה בזמן הארוך שחיכתה.  לא, מוחה הבלשי המיומן של גב' מארפל חשב על כיוונים שונים לגמרי.

היא הרימה את השפופרת וחייגה. מן העבר השני , במספר הידוע למעט מאוד אנשים, ענה לה קולו העמוק של המפקח אטקינסון מה"סקוטלנד יארד". כן, אישר. זה נכון. היא נעלמה לפני יומיים. אגף החקירות של משטרת דבלין נאלץ לפנות ל"סקוטלנד יארד" בבקשת עזרה, משום שאין אפילו קצה של חוט להיעלמותה המסתורית של כלה אירית שעה לפני טקס החתונה שלה.  

"אולי היא לא רצתה להתחתן אתו", סברה אנג'לה מאוחר יותר, כשהגישה לגב' מארפל תה בספלי חרסינה ועוגיות חמאה טריות מהתנור. "אולי", אמרה ג'יין מארפל, עטופה בשמיכת הצמר המשובצת המפנקת של חברתה. "אבל לא נראה לי. ". אנג'לה השליכה לאח עוד גזרי עץ, והאש הפיצה חמימות נעימה, רחוקה כל כך מתעלומות, מסתורין וכלות נעלמות.

"את יודעת,", אמרה גב' מארפל בקולה הרך. "משהו מטריד אותי בקשר לנעליים האלה". "איזה נעליים?", שאלה אנג'לה בפיזור, כשהיא מוזגת עוד תה לספלים. "נעלי הכלה הלבנות שבתא הטלפון. הן נראו ........מסודרות מדי", ענתה ג'יין מהורהרת.

תא הטלפון נשאר בדיוק כפי שהיה אתמול. גב' מארפל סקרה את הנעליים בעיניה התכולות, החודרות. אחר שלפה סרגל ומדדה את הזווית בין הנעל לפחית הבירה. "מעניין מאוד...מעניין מאוד...זווית ישרה לחלוטין. יש לה לא רק תושייה, אלא גם חוש מתמטי, אין ספק", מלמלה לעצמה. אחר חייגה שוב לאותו מספר חסוי, כשמפת דבלין שקנתה בתחנת הרכבת, פרושה לפניה.

רוז-אן ישבה קשורה לכיסא בשמלת החתונה שלה, ורגליה היחפות מקופלות מתחתיה, כשהשוטרים פרצו לחדר ועצרו את שלושת החוטפים, צעירים כבני 18, שקיוו "לעשות את המכה של החיים שלהם", כך הסבירו, "מהכופר שיקבלו על הכלה העשירה". "כל הכבוד לכם! ", אמרה רוז-אן בהערכה . "לקח לכם די מהר להבין איפה אני לפי שרטוט הרחובות שהשארתי לכם בתא הטלפון...".

*הסיפור נכתב בהבזק של דמיון פרוע, בהשראת צילום של מתן והדר גפני (הבנים המוכשרים לא פחות מאמם, אורית גפני) - הצילום - כולל תקריב - מצורף בזאת, וכל הזכויות שלו שמורות למשפחת גפני.

* כל הזכויות לסיפור שמורות לאלומה עברון (c)