מי לא מכיר את פרוייד.

במודל הסטרוקטוראלי, מתבצעת חלוקת הנפש לשלושה: איד, אגו וסופר אגו.

האיד הוא הסתמי, כלומר האדם הוא האגואיסט הנדחף מקיום צרכיו.
לרוב צרכיו של אדם הם התענגות והמנעות מכאב וסבל. האיד מייצר תוקפנות כלפיי אותם סממני כאב, ובכך זוכה, לרוב, גביע החיים - דחף העונג.

האגו הוא האני הנובע מן האיד ונפרד ממנו.

מדובר באנרגיה יצרית הבודקת ומכריעה בין אשמת החיצון וענישת העצמי.

האגו בודק את טיב החיצון ואת קיום המוסר.

הסופר אגו הוא האני העליון.

הסופר אגו מונע משאלות המה יחשבו עליי והאם מישהו נפגע בגללי.

הסופראגו נלחם בכוחות הרשע, ומכניס מעט ערכים לסיפור.

ומה עם העליונות של פרויד?

פרויד טוען שכל אחד מחפש רובין הוד להתלות בו, מישהו שיוביל אותו, מישהו שיתעליין עליו.

אני בעד שכל אחד ייקח אחריות על עצמו, יוביל את עצמו או לפחות יוביל ביחד עם מוביל נוסף.

אל תכנעו לתיאוריה או למוטיבים הפרויידאניים התוקפים את חייכם כמו עששת על שן.

כשחיפשתי מישהו שיוביל אותי, מצאתי שבר ודיכאון.

האם מטיבעו רוצה לפרוח,  וכשמישהו מוביל אותך, בידו עצירת או דחיפת פריחתך.

מערכת יחסים הנשענת על מאמריו של פרויד עשויה להוביל לחורבן אישי.