אני בת 30 ושלושה חודשים. מה שאומר שכבר שלושה חודשים אני בדיכאון, שהגב שלי תפוס, שנמאס לי מהעבודה, שהחלטתי סופית לנסוע לתאילנד, או להודו, או ללונדון או לניו יורק או לחסוך את הכסף ולקחת קורס בספורט אתגרי.

הבטחתי לעצמי להתחיל לעשות ספורט בגיל 30.  

מה זה עוד אומר להיות חצי מ 60 – שאין לי עצבים לאף אחד, שאני מנסה לעודד את עצמי בפחמימות מתוקות, שאני לא מצליחה לבכות ושאני יותר ישנה מערה. מירצה, האקס שרינק שלי, היה אומר על זה 'נראה לי שכדי להחליף את הכדורים למשהו חזק יותר'. איזה מזל שהוא החליט לעזוב אותי. בדיוק לפני חודשיים הוא אמר לי 'אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להיפגש. את לא מיישמת כלום, קיבלת את הכלים, סעי לשלום, המפתחות בפנים.'  

מאז הדיכאון פתחתי בסדרת בליינדייטים, ללא הסבר הגיוני במיוחד. בניגוד לרוב חברותיי, אני די משתעשעת מזה. הקורבן הראשון שנפל לידי היה אייל - בחור בעל פוטנציאל לסיפור מהאגדות.  

הכול התחיל לפני חודשים ארוכים, בבית קטן עם רעפים אדומים בו גרה בת דודתי הקטנה, הנסיכה עמית. עמית בקשה ממני להיות המפעילה שלה בנשף הפיג'מות שהיא מתכננת לרגל יומהולדתה התשיעי. ואני, נטולת החיים, נענתי בחיוב. חצי שעה אחרי שהתחילה המסיבה, מצאתי את עצמי מוקפת על ידי 22 נשים קטנות שלא הבינו איך עדיין לא התחתנתי!  

'אין לך בעל וילדים?' שאלה מלכת הכיתה אחרי דקות ארוכות של התלחששויות. 'לא, אין לי.' השבתי. 'אבל את עוד מעט בת 30. כאילו איך זה ייתכן? אמא שלי הייתה כבר עם שני ילדים!' 'אולי את לסבית?' צעקה ילדה מעצבנת אחרת, שקמה לשירותים ופתחה פירצה בטבעת האנושית שהקיפה אותי. 'אני לא' ניסיתי לנצל את ההזדמנות, לגשת לעבר החלון ולקפוץ. 'אני לא מבינה מה קורה איתך, את עדיין יפה ומצחיקה.' משכה אותי חזרה המלכה. למזלי גילי, הבוגרת שבחבורה צעקה 'די כבר, בואו נתחיל את התצוגת אופנה. 'תודה' לחשתי לה תוך כדי ענטוז לעבר המסלול. אני פתחתי את התצוגה. 

שבועיים אחרי, הטלפון מצלצל. 'היי מירי את עסוקה?' שאל קול מתוק עם הרבה ביטחון עצמי. 'קצת, מי זו?'   'מדברת גילי, חברה של עמית. חשבתי עליך הרבה ואחרי שהתייעצתי עם עמית אני חושבת שמצאתי לך חבר. הוא בן דוד שלי ואין לו חברה'. הייתי בהלם. 'ואו, גילי תודה.' אמרתי וישר פתחתי בסדרת שאלות 'בן כמה הוא'? 'גובה?' 'לאיזה שחקן הוא דומה? 'מה הפגם שלו? 'אם הוא כזה מושלם, למה את לא יוצאת איתו? אהה, הוא דוד שלך, ואת בת 9, הגיוני.'  

גילי לא אבדה עשתונות – 'הוא בן 28 אבל אין לו בעיה עם משהי גדולה יותר, הוא יותר גבוה ממך, בכמה אני לא יודעת. ממש בחור טוב, מאוד נחמד והוא לבד ואת לבד אז נראה לי שתסתדרו.' 

בתכלס, לא הקשבתי לה. בדמיוני כבר דילגתי מספר חודשים קדימה, לרגע בו יוקרן סרטון הווידיאו על מסך ענק ב'גני קליפורניה'. סרט שהכינו חברותיי, עמית וגילי, שיספרו איך הכול התחיל במסיבת פיג'מות ונגמר בחתונתם של מירי ו.... 'גילי, איך אמרת שקוראים לו? אה, אייל'.  כך, הפקרתי את גורלי בידי ילדה בת 9. מה גם שזה הפך לאישיו משפחתי. כולם ידעו מזה. גם סבתא רחל, אהובתי. בביקור האחרון אצלה הייתי חייבת לספר לה משהו שיציל אותי מעיניה המתחננות. 'מה יש לך להפסיד? בסך הכול שעה אחת. במקום כל היום להסתובב עם הכלבה המעצבת שלך תפגשי איתו.' את רואה למה את לבד, זה מהעצלנות.' היא סיננה לאחר שסיפרתי שאייל התקשר ופתאום קיבלתי רגלים קרות.

'אבל סבתא, הוא לא נשמע לי משהו בטלפון' התחננתי. 'אוי, תפסיקי כבר עם השטויות שלך. את הבטחת שאת רצינית השנה'. היא טענה בצדק. 'השנה זה קורה. בטוח.' ניסיתי לפייסה בחיבוק. 'די כבר, תשתקי, את מבטיחה לי את זה כל שנה כבר יותר מחמש שנים.'  

למחרת קבעתי איתו בתשע, על אף שזו שעת הסיבוב הארוך שלי ושל סופי כלבתי. 'שעה ואני חוזרת.' הבטחת לה וירדתי למטה נקרעת בין ילדתי האהובה לבין אביה שממתין כבר עשר דקות למטה.  התחלתי ללכת לכיוונו, לבושה במדי פגישה ראשונה – ג'ינס צמוד, חולצה שחורה חצי סקסית חצי יומיומית ומגף בוקרים חום. מסתבר שאייל היה לבוש כמעט כמוני. ג'ינס צמוד, חולצת פסים מהבר מצווה ומגפי בוקרים. גילי צדקה, הוא היה גבוה ממני (עם עקבים). תוך כדי שינון המנטרה 'אל תסתכלי בקנקן' לחצתי את ידו המזיעה, שהעירה אותי באחת מסיפור האגדה.  

'תקשיב, אני ממש מצטערת אבל השארתי את סופי בבית לבד בוכה, אתה מחכה לי כאן 5 דקות?' 'מי זאת סופי?' הוא שאל. 'הכלבה שלי' צעקתי לעברו תוך כדי ריצה, אובדת עצות מה לעשות עם המאותגר קנקנית ומה שבתוכו. מצד אחד לא רציתי לחזור, מצד שני זה שפל ברמות תקדימיות. מצד שלישי אין מצב שאני יושבת איתו בבר השכונתי, כי גם זה תקדימי. בחרתי בשיטה הבטוחה ביותר – לשחק אותה המפגרת. 

לקחתי את סופי ופסענו בבטחה לכיוונו. 'מצטערת. חשבתי שאוכל לעשות זאת בלעדיה אבל אני לא מסוגלת. תכיר את סופי, הילדה שלי. אנחנו עושות הכול ביחד'. וכך, מתחמקת מכל שכניי הובלתי את הדרדס המפוספס לגינת הכלבים. שם קשקשנו קצת שלושתנו. כשסיפרתי לו שבקיץ אני וסופי מתכננות לטוס לטיול שורשים באנגליה כדי ללמוד על אבותיה הזהובים, החלה הספירה לאחור. עשר דקות אחרי  כבר הייתי בביתי הקט- עד עצם היום הזה.