וידוי

TheMarker Cafephoebeכל מילה אמתוידוי

כל מילה אמת

אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

-רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

וידוי

‎25

ברים ומועדונים

59 תגובות יום רביעי, 27/8/08, 00:11

כל הדרך הסתכלתי עליה, לא יכולתי להוריד את המבט.

שיער ארוך ושחור, גופייה קטנה שלא משאירה מקום לדמיון. והיא, כאילו אין אף אחד באוטובוס, בעיניים עצומות, ולא אכפת לה מי רואה מה.

אני מכיר בחורות כאלה. אני יודע בדיוק מה הן רוצות. מסתובבות ברחובות עד אמצע הלילה, לבושות ככה? מה אתם חושבים?

אני מודה, נכנעתי לחולשה לא פעם. קשה להתנגד ליצר. כשאתה רואה מישהי כזו, בניגוד למצוות השכל הישר, אתה לא יכול להתאפק. אתה לא יכול. נתתי להן מה שהן רצו, למרות שאף אחת לא ביקשה במפורש. הן לא היו צריכות להגיד, זה הרי צעק מכל תנועה שלהן, מכל מבט, מכל פיסת בד זעירה שעטו על גופן.

אבל השתניתי.

הן רצו להגאל. אני הצלתי אותן. אני יודע מה זה לחטוא, אני יודע מה זה להיות אבוד. אני יודע מה זה לחפש מפלט במקומות הלא נכונים, בדרכים הכי נלוזות. הייתי בתהומות הכי עמוקים, הכי אפלים, ויצאתי מחוזק. אני חכם, אני שלם, עוד יש לי בטח מה ללמוד, אבל אני יודע.

ועכשיו זותי.

אני חייב לדבר איתה, חייב להציל אותה, היא לא יודעת שהיא בעצמה חורצת את גורלה. מהרגע שהעיניים שלי נחו עליה היתה לי מטרה. אני יודע. כמה כמוה היו לי, עשרות. אף אחת לא היתה מתוכננת, אל כולן הגעתי במקרה. לא היו להן מאפיינים משותפים כמעט, חוץ מצורת הלבוש. היו בלונדיניות וג'ינג'יות וברונטיות, היו נמוכות והיו גבוהות והיו רזות והיו שמנות. את חלקן פגשתי ברחוב, את חלקן, כמו את זו, באוטובוס.

אף פעם לא תכננתי מראש. אני לא יוצא מהבית עם החלטה ומטרה. זה קורה לבד. אני יכול להיות בדרך למקום מסוים, ואז לראות מישהי וזה יסיט אותי לגמרי מהדרך, לא יעניין אותי כלום, רק היא. ולא אשקוט ולא אנוח עד שאדע שאני יכול לסמן וי על עוד אחת.

הנסיעה נמשכה ונמשכה, יותר מחצי שעה, והיא לא הראתה סימן שהיא עומדת לרדת מהאוטובוס. לא הורדתי ממנה את המבט, שלא תיעלם לי פתאום. את התחנה שלי כבר עברנו מזמן, אבל לא יכולתי, הרגשתי שאין לי שום ברירה אחרת. משהו השאיר אותי וגרם לי לחכות, רציתי שתי דקות איתה, לא יותר, ואז כבר הייתי מנהל את העניינים כמו שאני יודע, כמו שעשיתי פעמים כל כך רבות בעבר.

שתי תחנות לפני סוף המסלול היא התנערה, פקחה עיניים וקמה בבהילות. כנראה כמעט ופספסה. מיהרתי לקום וירדתי אחריה. היא התקדמה קצת ואז נעצרה. המשכתי ללכת, עברתי אותה אבל נשארתי באותו הכיוון, אחרי כמה מטרים נעצרתי, מנסה להחליט איך אני לא מבהיל אותה יותר מדי.

ראיתי שהיא מתחילה ללכת שוב, והתקדמתי גם אני. אני, יש לי עיניים בגב, אני, בעוד כמה מטרים אעצור, ואז היא תתקרב ואוכל להתחיל. זה תמיד עבד בעבר, אין סיבה שהפעם זה יהיה שונה.

אבל הבחורה הזו כל הזמן עצרה. הולכת שני צעדים, מפסיקה, עוד כמה צעדים, מפסיקה. איזו מעצבנת. אין לי יותר מדי סבלנות, אני.

ידי נשלחה מאליה לתוך תיק הצד שלי. איפה זה...? חיטטתי עד שמצאתי את מבוקשי, אוקיי, עכשיו היא רק צריכה להתקרב קצת ואני מראה לה את זה. הן נבהלות בהתחלה, אבל אחר כך נכנעות. הן מוכנות לעשות הכל, רק שאניח להן.

אגוז קשה, הבחורה הזו. עכשיו היא התחילה לדבר בטלפון. אני לא יכול ככה. אולי היא תסגור עוד שניה. אני אחכה. אני יותר ממאה צעדים לפניה, יש מעבר חשוך פה מצד ימין. אני נכנס לשם, ומקווה שעד שהיא תחלוף על פני היא תסיים את השיחה.

אין לי מזל כזה. היא חולפת על פני המעבר במעט בריצה, משוחחת בטלפון בקולי קולות, כל הרחוב שומע. זה לא הולך לקרות הפעם.

לא נורא. אני יודע מתי לוותר. חשבתי שאולי, בכל זאת, אבל מילא. אני יוצא מבין הצללים ועושה את דרכי חזרה. אחרי כמה צעדים אני נזכר שמה שהוצאתי מהתיק עדיין לפות בחזקה בכף ידי. לא יהיה לי שימוש בזה עכשיו. אולי פשוט אזרוק את זה. אני חווה רגע קצר של יאוש. אולי זה לא בשבילי. אבל מקץ דקה אני מתעשת: אסור לאבד את האמונה. אסור.

אני פותח את כף ידי הקפוצה ומסתכל על הנייר שהיה אחוז בה. האותיות קופצות אל מול עיני. אני יודע אותן בעל פה: "כנס מתחזקות עם הרבנית נעמי פלדמן", כתוב שם. "נשים בלבד". הבחורה הזו כבר לא תבוא לשם. מילא. יהיו אחרות.

-פה זה התחיל-

דרג את התוכן: