סיפור קצר.

נדמה לי שזה היה ביום ראשון האחרון. התעוררתי בבוקר, פתחתי את הטלויזיה וראיתי את מירוץ המרתון שרק החל בשידור חי. החלטתי לרכוב על האופניים לחלק הצפוני של בייג'ין ולראות את הרצים מגיעים בסיום לפני הכניסה לאצטדיון. התארגנתי לרכיבה ועשיתי חישוב קצר. לרצים לקח קצת מעל 29 דקות לרוץ 10 ק"מ, כלומר הקצב הוא כ- 10 ק"מ לחצי שעה. מאחר שעברה כבר שעה ידעתי שאם אני אגיע תוך 45 דקות זה יהיה בדיוק בזמן כדי לקלוט את ראשוני הרצים.

יצאתי לרכיבה.

הגעתי אחרי 45 דקות כמתוכנן. התמקמתי. בינתיים עבר רץ אחד, כל הכבוד למקום הראשון!

אחריו הגיע עוד רץ ועוד רץ. ידעתי שאצטרך לחכות קצת לרץ הישראלי (בגלל זה גם לא הייתי מוטרד מהתברברות בדרך עם האופניים. מה שרציתי היה לזרוק קריאת עידוד לרץ שלנו). בינתיים עברו שישה רצים. אחריהם שיירה ארוכה של רכבים, מוזר, ומרחוק ראיתי אנשים חוצים את הכביש. אני רוצה להגיד לכם איזה ארגון גרוע, רק 6 רצים עברו וזהו, מספיק שהראשונים עברו וכבר נותנים לאנשים לעבור. הבלגאן חוגג. איזה ארגון גרוע!           אה,      רגע,        אה,      מה,     זהו?      נגמר? ??         באותו רגע נזכרתי בטיפ של אלופים שנותן קרמבו במבצע סבתא. הייתכן שהרצים רצו הכי מהר שהם יכלו בהתחלה, ולאט לאט הגבירו?

אז לא יצא לי לראות את הראשונים,

וגם לא לעודד את איילה סטאין,

אבל אני יכול לספר לכם שהרץ האחרון היה מקמבודיה

ולכל נושאי דגלי 'שחררו את טיבט' או כל דגל אחר בסגנון, מצטער, חתכו אתכם בעריכה

ובשורה התחתונה, יצאתי אהבל שלא לקחתי משהו כל כך טרוויאלי כמו זה שגם שידור חי הוא לא ממש חי כאן, ובגלל פערי הזמנים פיספסתי את המרתון. אבל הרכיבה היתה באמת אחלה, גם ההלוך וגם החזור .