ההיי הטבעי שלי, שנעלם לפני כמה שבועות ושיחק איתי מחבואים, נדמה לי שמצאתי אותו, מתנדנד על משקולות של 70 ק"ג במכון הכושר וחורץ לי לשון.

אתמול בערב גררתי את השאריות שלי לאימון כח עם המאמן האישי שלי, כשאני נאבקת במחשבות לדחות את האימון, מפני שכואבים לי התפרים אחרי שלפני יומיים הוציאו לי כמה נקודות חן לא חינניות בכלל....

סילקתי את מחשבות הכפירה והתייצבתי לאימון. חימום קל, וברק המאמן התחיל להעמיס על המוט צלחת ועוד צלחת, ועוד... לחצתי 60 ק"ג, היינו מרוצים למרות העייפות. ואז הוא מספר לי על כך שברצונו לאמן מישהי אחרת לתחרות בלחיצת חזה. שאלתי אותו- "ומה איתי?" "רוצה?" הוא ענה בשאלה. "לא אכפת לי לנסות, אני כבר כאן..." וראיתי את הטירוף נדלק בעיניו.

70 ק"ג הונחו מעליי. "תלחצי את זה!" ואני נזכרת שבפעם האחרונה דחקתי 70 ק"ג לפני כשנה וחצי, מאז נחלשתי בגלל שילוב מנצח של ריצות ארוכות יותר ומסיבות מתישות.

דחקתי! ופתאום הכל נפתח בראש. ההיי שלי צץ לו מבין הברזלים והכריז: "הנני כאן!"

אז דחקתי שוב. פעמיים.

כל שאר האימון עבר באופוריה מוחלטת. גם הריצה הבוקר, בתוך לחות של כמעט 100%, עם התפרים המציקים, 17 ק"מ של עליות ועוד עליות, לא עניין אותי כלום. ההיי שלי חזר ואיתו חיוך של מסיבה.

כמה טוב שבאת הביתה :)