צטט: יפעת 2007-06-23 18:29:52

 

au lait le cafe- האמת היא שאיני מכירה את המיתוס עליו אתה מדבר והשיר הוא פרי דמיוני הקודח. לכן, לא השמטתי עיקר של משהו אחר והבית הלפני אחרון הוא לא עיוות פרוע של דבר.

ואהבתי את מטרפואת דג הזהב. זה סוג של סיטואציה כזו, דג זהב שנלכד (אני). הקטע הוא שהדג יכול היה להשתחרר מהחכה ולהמשיך לשחות. אך הוא לא רצה והעדיף להשאר. 

יפעת - לא התכוונתי לפקפק במקוריותך או בדמיונך הנובע כמעיין המתגבר, אלוהים עדי שלא זאת הייתה הכוונה. רק נסחפתי מעט בדמיוני המוגבל לאותה אגדה על דג הזהב, הדייג, אשתו והמאהב.. בכלל רצוי שלא לקחת אותי ברצינות יתירה. יואב

ברק חכמוב- כבר קיבלתי...

 

גדעון- מתוך היכרותי הוירטואלית איתך עד כה, לא חשבתי אחרת.  =)

" לא מוותרת על שום דבר שחוויתי, ולו הדבר המכאיב ביותר." - אני איתך

אולי אלהים כן קרא את השיר

ובתקופה אחרת

תקבלי

את כולו

manobela- אכן קרה, אך בדיעבד יצאו מכך דברים נפלאים.

 

ברביבר- תודה רבה! וזה נכון, כולנו שואפים וחולמים ורוצים... וגם כשהמצב לא רע בכלל, יש את הנקודה הקטנה פה ופה ושם שנרצה לשפר. ככה זה. מצד שני, הרי אחרת לא היינו מתקדמים לשום מקום.  =)

כל כך אנושי לחלום על...להגיע ל... ולשאוף ליותר...מאד מזדהה עם הנושא והכאב הגלום בו.

 

* על כתיבה רגישה ונוגעת.

 

צטט: יפעת 2007-06-23 18:29:52

 

manobela- בשנים האחרונות גיליתי שאפשר להתמכר לאנשים. ממש כך. הן אנשים מציאותיים, והן וירטואליים. אבל התמכרות של ממש. 

 

 

 

זה מורגש באיך שאת כותבת

אפילו מרגיש שזה קרה יותר מפעם אחת

ואפשר להבין :-)

waxwing- אבל כדי להגיע אליו צריך לעבור מדורי גיהנום, תרתי משמע...

 

au lait le cafe- האמת היא שאיני מכירה את המיתוס עליו אתה מדבר והשיר הוא פרי דמיוני הקודח. לכן, לא השמטתי עיקר של משהו אחר והבית הלפני אחרון הוא לא עיוות פרוע של דבר.

ואהבתי את מטרפואת דג הזהב. זה סוג של סיטואציה כזו, דג זהב שנלכד (אני). הקטע הוא שהדג יכול היה להשתחרר מהחכה ולהמשיך לשחות. אך הוא לא רצה והעדיף להשאר. 

 

גדעון- עדיין הייתי מבקשת אצבע. חד משמעית. בלי שום ספק, ובלי שום היסוס. ואולי כי אלהים כנראה כן קרא את השיר. בחלוף הזמן הקלפים נטרפו וקיבלתי יד ויותר...

וגם אם זה לא היה קורה, עדיין. הייתי חוזרת על הכל בדיוק כפי שהיה, גם אם הייתי נותרת רק עם אצבע. כזו אני. לא מוותרת על שום דבר שחוויתי, ולו הדבר המכאיב ביותר.

 

manobela- בשנים האחרונות גיליתי שאפשר להתמכר לאנשים. ממש כך. הן אנשים מציאותיים, והן וירטואליים. אבל התמכרות של ממש. 

 

 

התמכרות

 

כל כך רע היה, ייתכן. ובדיעבד, כשעבר זהן מהכתיבה. האם עדיין היית מבקשת אצבע?

כמובן שמדובר במיתוס עתיק יומין, אך הגרסא שלך היא הראשונה שהשמיטה (במכוון?) את העיקר והפכה את החלק הראשון והלא מוכר למרכז היצירה.

הבית הלפני אחרון הוא כמובן עיוות פרוע:

אך בזו הפעם-

אלהים רק חייך, ושתק.

הביט בי ברוך, הסתובב,

והלך.

החנון והרחום ודאי נעתר לך, אם לא היה ניתן לך הכל כבר אז הייתה הטרגדיה לא יותר מאשר פארסה עגומה, אבל מבוקשך ניתן ואני אפילו מעז לשער שליותר מזה באמת שלא ייחלת.

עד שיום אחד ההוא יצא לדוג באגם ובחכתו נלכד דג של זהב..

ואחר כך היה

רע.

באמת

כל-כך רע היה.

 

אהה...איזו טעות!

 

ליותר מיד יש לפנות לשטן,

שהרי רק הוא, מבין עניין.

ברק חכמוב- כולו. חד משמעית. ואין זה משנה אם זה מושא השיר או מושא אחר, בתקופה אחרת. ותודה.

 

זה מה יש- אין חיה כזאת! לא מסתפקת. והתגובה הרב-משמעית שלך מעלה חיוך...

 

במבי- בלבי חיבה לטהרלב, מזה שנים. אבל נראה אותו מסתגף ארבעים שנה. ;-)

 

עידו- נו, מצוין! יין ישמח לבב אנשה.

 

גן-מור- וואו. תארגן לי גם איזו גבינת עיזים בצד, ואני מסודרת.

תודה! אהבתי את התגובה.

משובח, קטיפתי, צלול, עמוק ופירותי. מוגש בטמפרטורת החדר. בדיוק כמו ששיר צריך להיות מוגש. כיכבת. אז כיכבתי. אייל

אם תמשיכי כך לא ישארו כוכבים ולא בקבוקי יין .

אנטיתזה לשיר:

 

"חלקת אלוהים וטיפת שמיים

דבר לא אבקש רק אבן קטנה

ראשי להניח בצל הזית

 ולשקוט ארבעים שנה". (יורם טהרלב)

 

יפה מקורי ובמיוחד - אנושי.

 

היית צריכה לחשוב על זה קודם...

אם אנחנו הסתפקנו בצלע אחת... את היית צריכה להסתפק ביד אחת

 

אלהים 

היא פשוט מדהימה !!!

 

"לא אבקש ולא אטריד עוד,

זו לי פעם אחרונה.

את כל_____ אני רוצה!