כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    רוז - מציאות בלתי נתפשת

    5 תגובות   יום רביעי, 27/8/08, 20:19

      רוז - מציאות בלתי נתפשת

    רוז, אין לי מילים לומר לך, אין סליחה ומחילה על מה שעברת בחייך הקצרים, אין באופק פתרונות, וזה בדיוק מה שמתסכל.

    אני מרכינה ראש בבושה ומקדישה את הפוסט הזה לך.

    הפנים והעיניים לא משות ממני, ונראה שכל אחד מאתנו שואל את אותן שאלות, תשובות איין, והלב כאילו מתקווץ אל עצמו מתסכול, כעס, ובושה.

    מדינה שלמה משתגעת מהסיפור הזה ומה הלאה? איך אפשר למנוע דברים כאלה מלהישנות?

    מישהו שם למעלה חושב על זה בפסים מעשיים?

     

    איך ייתכן במדינה שלנו, שלי, תיעלם ילדה קטנה וכמה חודשים אף אחד לא ירגיש והרשויות בכלל לא יידעו מכך ?

     

    איך ייתכן שבני משפחה, הורים יעוללו דברים כאלה לילדים ? 

    שסאגה כזו של כמה דורות עם נורמות התנהגות לא תקינות יתגלגלו ויגיעו עד רצח של ילדה קטנה, תינוקת, שלא עשתה רעה לאיש מבלי שזה ייעצר? (כי כעת מתחילים להבין מאיפה זה מגיע ולמה...)

     

    איך ייתכן במדינת חוק שאלה שזקוקים להגנה ולעזרה, חסרי ישע, ילדים רכים, יופקרו בצורה כזו לחורשי רע ולגרוע מכל: בני משפחתם שלהם שכך נוהגים בהם?

     

    אם לא יתחילו ברצינות בחקיקת חוקים נגד גילויי אלימות שונים באשר הם  ואכיפה בכל הקשור לפגיעה בחסרי ישע, ובטיפול באנשים שעקב נסיבות שונות מגיעים לנורמות התהנהגות לא מקובלות ואלימות, או הרשעות בעבירות אלימות זה לא יגמר לעולם תיבת פנדורה הזו.

    איש הישר בעיניו יעשה, וימשיך לחשוב שיכול להעלים גופתה של ילדתו הקטנה במזוודה במים מעופשים ושאף אחד לא ידע, ולא לתת את הדין על כך.

    מצד שני, אם מנסים לחשוב בהגיון, איך אפשר לבוא בטענה לרשויות? וכי מי מאתנו חושב בכלל כי אלה שעלולים לעשות את הגרוע מכל הם דווקא הורים ובני משפחה?

    עד כמה אפשר להשגיח ולעקוב?

    איפה גבולות האחריות המשפחתית שאמורה לבוא באופן טבעי?

     

    הדעת פשוט אינה מסוגלת לתפוס את מה שקרה וככל שמתגלה יותר כך זה הופך לנורא יותר.

     

    מזה כמה ימים אינני מסוגלת לכתוב דבר, כלום.

    לא שאין מה לומר, להיפך יותר מדי, אלא שמתדהמה ותסכול, זה הופך בפנים לגוש ולא יוצא כלום. אירועי הימים האחרונים, הרסו כל חלקה טובה של תפקוד בחום והלחות הנוראים הללו.

     

    קשה לי לקבל ולהשלים עם דברים שאינני מבינה, ופעמים רבות פגיעה בחסרי ישע ועוולות אחרות מרתיחים אותי, גורמים לי לנסות לעזור, להילחם, לרצות לעשות דברים -  בין אם הם יעזרו או לא, וכמובן לפעמים ללא הועיל.

    יש דברים בחיים שאינם קשורים אליך, אינם בשליטתך, ואינך יכול לעשות דבר, ובדיוק את זה קשה לי לקבל ולהשלים, כאן הקושי. בימים האחרונים אני חוזרת הביתה, מחבקת את זואי ולולי באהבה ורחמים, נזכרת במה שקרה להם לפני שהגיעו אלי, ושואלת את עצמי בן אדם כזה, שמסוגל לעולל כך לבשר מבשרו, לילד, לנכד שלו, ולילד קטן חסר הגנה וישע, מה הוא עלול לעולל למישהו אחר שמרגיז אותו ? או סתם לחתול רחוב? ! 

    ילד לא אמור ככה סתם להיעלם

     

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1015700.html

     

    האמת העירומה: יש הורים ששונאים את ילדיהם

     

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1015701.html

     


    מזועזעים, נמאסתם 

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3588448,00.html

     

     

    חקיקה לא תעזור

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1016019.html

    הכבוד של רוז

     http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000376790&fid=3211

    קישורים לפוסטים קודמים רלוונטים

     

    אופס....אני קצת מצטער...."מה קרה? זה קורה אצלנו הרבה במדינה"... " 

     

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=548881

     

    רצח ענת פלינר ז"ל - הכתובת על הקיר - די לאלימות !

     

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=495915

     

     

     

     תודה ליפתח שעודד אותי להוציא במילים את התיסכול והכעס. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/9/08 10:03:

      צטט: אחת אלוהינו 2008-08-30 22:47:00


      ואותי מטרידה מחשבה אחרת:

      "הנתיב הראשון מהלל ומפאר ומשבח את אהבת האם. אין טהורה, יפה ובלתי תלויה בדבר מאהבת אם, לימדו אותנו אגדות עם ויצירות מופת. הביטו בתמונות המלאכיות של האם והבת באתר האינטרנט הצרפתי: האין הן מגלמות את תמצית האידיליה הזאת? כמו תפורות על פי הזמנה? "

      יש איזו רמה של דה-לגיטימציה והדחקה לכל רגש אחר, חוץ מאהבה אינסופית, שיכול לחוש הורה כלפי ילדו...

      כשהבת שלי נולדה, לפני כ-19 שנים, כשהניחו אותה בזרועותי, הסביבה הקרובה ציפתה ממני לחוש כלפיה באותו הרגע, אהבה אינסופית וכובשת... מה לעשות שיש אנשים כמוני, שלוקח להם מעט יותר זמן לאהוב, שהם צריכים להכיר קודם קצת את מי שהם "אמורים" לאהוב?

      חשתי כלפיה כ"כ הרבה רגשות, רק שאהבה מיידית לא היתה ביניהם...

      בשניה שהעזתי לדבר על כך שהאהבה הזו לא באה לי באופן טבעי, הסביבה הפכה אותי לאיזו מפלצת מוזרה בעלת קרניים...

      אני משערת שלו הייתי מישהי אחרת, הייתי מפסיקה לדבר על כך, משתבללת בתוך עצמי ויתכן שהדיסוננס הקוגנטיבי שלי היה עלול למצוא לעצמו ביטוי אחר, שלילי אולי...

      בהחלט ייתכן, שלו הורים היו מקבלים את התחושה שזה "בסדר" לחוש כלפי הילד שלהם רגשות נוספים, חוץ מהאהבה המאד טהורה ומלאכית המצופה מאיתנו, שהם אינם מפלצות מוזרות, כי זה לגיטימי לחוש כעס (כן, אפילו כלפי ילד שלך) ואין צורך להעמיד פנים שהכל מושלם (ולטאטא את הרגשות האמתיים מתחת לשטיח), חייהם של ילדים מסוימים היו ניצלים...

       

       

       

       בדיוק כתבתי פוסט בשם "ואהבת לרעך כמוך- אם הטביעה את בנה בן ה-4" אני מאד מסכימה עם הדברים שאת כותבת. אני חושבת שהיכולת שלך להיות מחוברת למה שהרגשת באמתולבטא אותו בלי פחד, הוא בעצם האהבה שלך לעצמך. והחברה שהשתיקה אותך וגרמה לך להרגיש כמו מפלצת, בעצם ניתקה אותך ממקור הרגש האמיתי שעלה בך והפגינה חוסר אהבה כלפייך. אני מאד מסכימה איתך שהסטריאוטיפ האימהי כפי שהוא היום, הוא פלקטי ושטוח. תרבות שיוצרת דימויים שטוחים, משטיחה מצבים רגשיים וחונקת את ההתפתחות הרגשית של פרטייה. זה המחיר הקשה שאנו כחברה משלמים על תרבות של העמדת פנים. כשאמהות מרגישות שזה לא לגיטימי להרגיש כעס, תסכול, עצב, חרדה, כששום רגש מלבד אהבה אינו לגיטימי, הרגשות הפחות נעימים מודחקים אך לא נעלמים. באין אפשרות לשיתוף, להבנה, להזדהות להרגעה, האם נשארת בודדדה בתחושותייה והגוף נאלץ ךלחפש אפיקים אחרים לביטוי הרגש. זה יכול להתבטא בשנאה עצמית, וזה יכול להתבטא בשנאה אל הילד שהפך אותך ל"מפלצת". אבל האשמה היא לא בך, ולא בילד. האשמה היא בחברה שמחניקה ומדכאת רגשות. מותר להרגיש שנאה. אסור להרוג. מותר להרגיש תשוקה. אסור לאנוס. מותר להרגיש שנאה ותשוקה אפילו לילד שלך, אבל אז כדאי לדבר על זה, (עם אנשים בוגרים כמובן) בשביל שזה יישאר ברמה מילולית, יובן , יעובד,  ולא יגלוש לביטויים פיסיים.

        1/9/08 08:24:

      צטט: bonbonyetta 2008-08-31 23:29:41


      הדברים שלך דווקא מאד הגיוניים בעיני, ומאד בטעם, ובכל זאת ממקרים כמו שאת מתארת עד למקרה נוראי כזה יש מרחק.

      .

      גם במקרה של אמא שאינה אוהבת אוטומטית את הילד וגם אם נרחיק לכת אמא שנרתעת חלילה מסיבה זו או אחרת או דכאון אחרי לידה , גם במקרה כזה אם אחראית לא היתה מפקירה את ילדי בצורה נפשעת כזו כמו בסיפור הנורא הזה, ובודאי לא רוצחת אותו, או מביעה רצון "להיפטר" ממנו בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים.

      עדיין קיים באם כאדם חוש האחריות, גם במקרים כמו שלך.

      אם שלא רוצה ילדה נוטשת אותו, מוסרת אותו לאימוץ או בדומה.

       

      מבחינה זו המקרה כל כך נוראי, לא רק בגלל האם, שאולי נכון שהיתה צריכה להיות מטופלת אלא בגלל כל המעורבים, כל המשפחה.

      המשפחה כולה כמו קשר אחד גדול של דברים לא תקינים, והילדה עברה התעללות אצל כל אחד מהם לחוד. היום בחדשות שמעתי פרט נוסף. מסכנה. לא היה אדם אחד שלא פגע בה במשפחה הזו, מכל צד ובכל יום מימיה.

      אפילו מיטה משלה וצעצעועים אמרו שלא היו לה.

      פשוט נורא.

       

      אוקיי, אני אשמה,

      לא הבהרתי את כוונתי כהלכה...

      :)

      הנה ההבהרה:

      באופן טבעי, מי שאמור לגונן על ילד בשנותיו הראשונות מפני שאר העולם, הוא האם...

      כאשר האם אינה בריאה בנפשה היא איננה עושה זאת, וזה נותן את הפתח (והלגיטימציה) לאנשים אחרים לפגוע בו ולשלול את זכויותיו הבסיסיות...

      יתכן שהמשפחה היתה נשארת "מטורללת" (אני באמת לא יודעת איך לכנות אותם, מבלי להשתמש בכינויי גנאי ולנבל את הפה), אבל, לדעתי, בילדה הם לא היו מעזים לגעת, לו היתה לה הגנת האם...

       

       

        31/8/08 23:29:


      הדברים שלך דווקא מאד הגיוניים בעיני, ומאד בטעם, ובכל זאת ממקרים כמו שאת מתארת עד למקרה נוראי כזה יש מרחק.

      .

      גם במקרה של אמא שאינה אוהבת אוטומטית את הילד וגם אם נרחיק לכת אמא שנרתעת חלילה מסיבה זו או אחרת או דכאון אחרי לידה , גם במקרה כזה אם אחראית לא היתה מפקירה את ילדי בצורה נפשעת כזו כמו בסיפור הנורא הזה, ובודאי לא רוצחת אותו, או מביעה רצון "להיפטר" ממנו בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים.

      עדיין קיים באם כאדם חוש האחריות, גם במקרים כמו שלך.

      אם שלא רוצה ילדה נוטשת אותו, מוסרת אותו לאימוץ או בדומה.

       

      מבחינה זו המקרה כל כך נוראי, לא רק בגלל האם, שאולי נכון שהיתה צריכה להיות מטופלת אלא בגלל כל המעורבים, כל המשפחה.

      המשפחה כולה כמו קשר אחד גדול של דברים לא תקינים, והילדה עברה התעללות אצל כל אחד מהם לחוד. היום בחדשות שמעתי פרט נוסף. מסכנה. לא היה אדם אחד שלא פגע בה במשפחה הזו, מכל צד ובכל יום מימיה.

      אפילו מיטה משלה וצעצעועים אמרו שלא היו לה.

      פשוט נורא.

        30/8/08 22:47:


      ואותי מטרידה מחשבה אחרת:

      "הנתיב הראשון מהלל ומפאר ומשבח את אהבת האם. אין טהורה, יפה ובלתי תלויה בדבר מאהבת אם, לימדו אותנו אגדות עם ויצירות מופת. הביטו בתמונות המלאכיות של האם והבת באתר האינטרנט הצרפתי: האין הן מגלמות את תמצית האידיליה הזאת? כמו תפורות על פי הזמנה? "

      יש איזו רמה של דה-לגיטימציה והדחקה לכל רגש אחר, חוץ מאהבה אינסופית, שיכול לחוש הורה כלפי ילדו...

      כשהבת שלי נולדה, לפני כ-19 שנים, כשהניחו אותה בזרועותי, הסביבה הקרובה ציפתה ממני לחוש כלפיה באותו הרגע, אהבה אינסופית וכובשת... מה לעשות שיש אנשים כמוני, שלוקח להם מעט יותר זמן לאהוב, שהם צריכים להכיר קודם קצת את מי שהם "אמורים" לאהוב?

      חשתי כלפיה כ"כ הרבה רגשות, רק שאהבה מיידית לא היתה ביניהם...

      בשניה שהעזתי לדבר על כך שהאהבה הזו לא באה לי באופן טבעי, הסביבה הפכה אותי לאיזו מפלצת מוזרה בעלת קרניים...

      אני משערת שלו הייתי מישהי אחרת, הייתי מפסיקה לדבר על כך, משתבללת בתוך עצמי ויתכן שהדיסוננס הקוגנטיבי שלי היה עלול למצוא לעצמו ביטוי אחר, שלילי אולי...

      בהחלט ייתכן, שלו הורים היו מקבלים את התחושה שזה "בסדר" לחוש כלפי הילד שלהם רגשות נוספים, חוץ מהאהבה המאד טהורה ומלאכית המצופה מאיתנו, שהם אינם מפלצות מוזרות, כי זה לגיטימי לחוש כעס (כן, אפילו כלפי ילד שלך) ואין צורך להעמיד פנים שהכל מושלם (ולטאטא את הרגשות האמתיים מתחת לשטיח), חייהם של ילדים מסוימים היו ניצלים...

       

       

        27/8/08 22:16:

      אני שמח שהוצאת את זה החוצה.

       

      בימים שלפני פרסום הפרטים המלאים של המקרה ראיתי את כל התמונות בעיתון של הילדה העצובה, ובעיקר התייחסתי לזה כמניפולציה של התקשורת לעורר הזדהות רגשית (וצהובה).

       

      ועכשיו אחרי שהכל יצא החוצה פתאום מתבהר למה היא כל כך עצובה בכל התמונות - היו לה פשוט חיים עצובים.

      זה נורא ובלתי נתפס בשבילי לחשוב על זה. אני מנסה לדמיין איך נראו החיים של הילדה המסכנה הזאת, ופשוט אין מילים, רק המון תסכול.

      ארכיון