ובגיל 28 קעקעתי פרפר על שוק רגל ימין. זה היה ממש בסיומה של מערכת יחסים ארוכה, סבוכה ומתישה שכל יום בה נראה כמו מלחמה שלא נגמרת.

זה לא סתם פרפר. תמיד חשבתי שהפרפר שלי הוא פרפר "אומנותי" במיוחד, לעיתים הוא נראה לי כמו הכלאה בין פרפר לציפור ולעיתים כמו פרפר אגדי מימי בראשית. אני אוהבת את הפרפר שלי.

קעקעתי אותו על הרגל כדי להזכיר לעצמי שלא משנה מה יקרה מכאן ואלך, אני אדם חופשי, אוטונומי ובעל זהות עצמית שעליה יש לשמור, בכל מחיר.

ובתוך הרצון שלי להזכיר לעצמי שאני פרפר, שכחתי שפרפר לא הופך להיות פרפר ביום אחד... ואולי אני עדיין גולם שלא מצא את הדרך להבקיע את המעטה העבה של קורי מחצבתו, דקיקים ושקופים למראית עין, אך חזקים כמו משי. אולי אני עדיין זוחלת, מתקדמת לאט, בכיווצים מדודים, וגופי מתפלש בעפר וכואב כל אבן שבדרך.

שכחתי גם שפרפר יצור עדין ושברירי הוא - די במגע קל של יד אדם על מנת לקרוע את כנפיו.

שכחתי כי יופיו מושך אליו רבים, אך מנגד, רבים הם אלו הרוצים לכולאו ולשמור אותו לעצמם.

שכחתי גם כי חסר מנוחה הוא הפרפר, נע ונד בעולם ללא יעד מוגדר. 

שכחתי כי חייו קצרים הם ומסתיימים בטרם החלו..

ובעיקר שכחתי שפרפר, כמו פרפר, נמשך אל האור ומתקרב אליו וסב סביבו שוב ושוב עד שהוא נכווה..

ביום שבו ציירתי על גופי את טוטם הפרפר, קיבלתי על עצמי אחריות גדולה.