ויקרא שמו בישראל

'איזה זין' – רק לא זה... אלוהים, לא ברית! לפחות שאני לא ארגיש את זה. עמי קיווה שכלום לא השתנה מימי התלמוד, ואלוהים עדיין שומע תפילות של תינוקות בית רבן. אבל אלוהים לא היה פנוי.

הנה הוא מונח על הכרית. קשיש אוחז בו בידיים רועדות, ממלמל אליו דברים לא מובנים. שברי מילים שנשמעו ספק תפילה ספק תקווה. פיו מדיף ניחוחות שום ועמי – כיאה לרך נולד – התעטש, מזהה לראשונה את ריח השום המעובד מירכתי קיבתו של הקשיש.

המוהל, בן תשחורת נמרץ, עושה הכנות אחרונות למילה. עמי ניסה להזכר בסיפורים על נזירים בודהיסטים, שהצליחו בעזרת מיני שיטות לנתק עצמם מן הגשמיות ובכך להינתק מהכאב, אך בשום אופן לא הצליח.

מוחו התינוקי זיהה את המגמה העוינת המשמשת ובאה, אך לא יכול היה בשום אופן לתת מענה לכאב המתקרב.

המוהל עורך במיומנות השמורה לתליינים את כליו על השולחן ופונה לעמי.

באבחה הוא חושף את איבר מינו ורגע טרם לפפו בתחבושת, הצליח עמי לשחרר לחופשי כמה טיפות שתן על חלוק המוהל, שלא התרגש כלל. פשוט המתין עד שעמי יסיים, ואז סיים הוא את ליפוף התחבושת על איברו של עמי.

דוגמטיות. ככה המוהל הזה נראה. התגלמות הדוגמטיות, חשב עמי לעצמו. מסוג האנשים שאם היה עובד בפנצ'ר מאכער – היית בטוח שהוא בכבודו ובעצמו המציא את הגלגל. תנועותיו מדודות, מדויקות, שפתותיו ממלמלות פסוקים, עטוף בחלוק לבן, שרק כתם השתן הקטן בכתפו העיב מעט.

שקט עוצמתי לזמן לא ידוע. חור שחור  שאחריו יש את הכי טוב, או את הכי רע. רק בסוף יודעים את זה, רק שמגיעים לשם. בדיוק כמו למות. אף אחד לא חוזר לספר על זה. ומי שכן – בדרך כלל חי.

כאב מתפרץ, והמשפט 'יצחק עמנואל שניאור!' חוברים להם למן מציאות כאוטית שמאפשרת לליבו הקטן של עמי לחזור לפעילות סדירה.

קולות לחיים נשמעו, ועמי נמצץ על ידי המוהל. חום פי המוהל, ובשר אונו החשוף העצימו את תחושת הכאב, ורק זרתו של הקשיש בעל ריח השום טבולת יין, החזירה את עמי למציאות נסבלת יותר.

אל כאב המילה הצטרף כאב עמום. בגלים, של כאב ראש מהנגאובר ראשוני של תינוקות נימולים.

הוא מונף אל על, נחבש בהחלטיות חסרת התחשבות, שוב מונף. עובר מיד ליד, מי מברך מי מנשק, מי מחבק, ומי מתפעל.

'והוא אפילו לא בכה', נשמעו קולות שונים. עמי שוב הונף באוויר, והונחת במהירות גבוהה מדי אל חיק אמו.

הנה הודו. רק בגדול, הרבה יותר גדול. חושב עמי בעודו יונק, שפתותיו לוחצות באינסטינקט הקדום ביותר של האנושות את פטמת אמו. יונק ומייבב. אמו מהדקת אחיזתה בו. רועדת ומתייפחת. מדברת אליו.

'בני, בני. מחמל נפשי ויקיר עיניי, כואב לך ואני כל כך רוצה לשאת את הסבל במקומך, הו, מי ייתן ובזכות אבותינו הצדיקים בעולמות העליונים והתחתונים תגיע מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, ותחסה תמיד באוהלה של תורה. הו בני, אהובי'.

עזר כנגדו

אני יורד מהאוטובוס בתחנה שליד השביל. מתעכב עוד רגע ליד לוח המודעות. דוחה עוד קצת את סיומו של סוף השבוע בבית, ואת תחילתו של השבוע בישיבה.

מודעת ענק מבשרת – 'מטאליקה בפארק הירקון'. אחת קטנה יותר מודיעה על נצחונם המי יודע כמה של האראלים על המצוקים. והנה עוד צדיק שנפטר.

ענף עץ משמש אותי למקל את הגדר ולהקים שאון אימים לחסידות ויזניץ' בין שתיים לארבע. אף אחד מהגרים במקום לא מוחה ואני מאבד עניין. נכנס לבניין הישיבה, ומחכה להתפתחות מעניינת.

בערב יאיר מודיע לי שהוא מתכנן לנסוע להופעה של מטאליקה בפארק, אבל קודם הוא חייב לעבור דרך הסופר הגדול שפתחו ליד האקליפטוס. 'אומרים שתנובה מורידה שם תוצרת בעשר בערב לתוך מחסן קטן, ואולי אני אצליח להתארגן על כמה מעדנים. אתה בעניין?' הוא שואל אותי. לא התחייבתי על כלום, אבל ידעתי שאני רוצה לאכול מעדן הלילה.

בשמונה בערב, חמקתי מבית המדרש. מותיר אחריי את כפיר, נוחר קלות. ראשו שמוט על הסטנדר.

אינני מבין איך, אך מצאתי עצמי מדווש על אופניים צבועים אדום. מדווש ומדווש ומדווש, נותן דרור לאופניי בירידה.

גשר ההלכה מתקרב, והנה אני מפנה את מבטי אחור, ומגלה חבילה על הסבל. אני עוצר בצד, ופותח את החבילה בדחילו ורחימו.

מעדן פירות יער סגלגל, ריחו משכר וטעמו מתקתק ובסופו חריפות נעימה.

דומה שהדיווש המונוטוני הופך נסבל יותר. טעם המעדן בפי, וחבורות של צעירים לבושי עור ותכשיטי כסף צועדים לקראתי. גורמים לי לדווש מהר יותר. להגיע מהר יותר אל רגע השיא בערב שבו אני בן חמש עשרה וחצי בדיוק.

בפארק מתברר לי שההופעה הסתיימה זה מכבר, וכל מה שנשאר לי זה לראות רוקרים בתחילת דרכם בפעם הראשונה והבתולית שלי. 'מאיפה הם באים האנשים האלה?' חלפה מחשבה במוחי. 'באיזה מן תרבות הם חיים שהם לבושים כך, והולכים להופעות במן כזו טבעיות'. והנה עוד אחת שחלפה במוחי.

אני מדווש שקטות על מדשאות הפארק, שתי בנות עם עגילים בכל מקום מתקרבות לעברי ואני מאט את האופניים ועוצר לידן.

'תגידי' אני פונה אל מי מהן. 'ההופעה הסתיימה?' מי מהן הרימה את ראשה לעברי וענתה – 'כן, נגמרה ההופעה. לפני עשרים דקות בערך'.

לקח לי כמה דקות להירגע מהפעם הראשונה שבה התחלתי עם בחורה.

הדרך חזרה נראית לי עכשיו הרבה יותר קלה. הרוח מקררת אותי, וצמאון קל אך נעים עושה את דרכו במעלה גרוני הניחר.

אני מגיע לאיזור ויזניץ' שוב.מניח את האופניים לא רחוק מבניין המקור שלהם, ומתגנב בחזרה למעונות הישיבה.

ריחות השינה, והמהומי חלומות של שוכני חדרי לא הפריעו את המתוק שבלילותיי.