כלב שאופיו לוחמני מעיד על אופי בעליו. אם תפגיש את הכלב בעת שהוא גור צעיר עם כלבים רבים הוא ילמד לשחק אתם ובעתיד, לא יפתח אופי לוחמני. אם כלב צעיר נרתע מכלבים ונמנע ממגע אתם, בעתיד, לא יפתח אופי לוחמני. אם הכלב יינשך בצעירותו על ידי כלב מבוגר, הוא עשוי עקב כך לפתח בעתיד אופי לוחמני. כל המסקנות האלה הן צרור של דעות קדומות שאין בו גרעין אמת.
כמגדל כלבים מהשורה, אתה ודאי מופתע. הרי בכל מקום נטען ההיפך בדיוק. כל מה שעתה נאמר עליו דעה מוקדמת, ידוע כאמת מוחלטת, אורים ותומים של מגדלי הכלבים. כללים אותם כל ילד מכיר. ההמלצות, האבחנות הפסקניות, הייתכן שהכול חרטה? אומנם כך. אופי לוחמני הוא בראש וראשונה תוצאה של מבנה גנטי. אומנם ההתנהגות הכלבית היא כולה תוצאה של מבנה גנטי ואמנם ניתנת בידינו האפשרות לשנות בה חלקים מסוימים. ראשית כמובן, היחסים אתנו כאדוניו. אומנם יש לו אופי טיפוסי אולם הוא בנוי בגמישות ומותאם למצוא את מקומו בין חבריו- בינינו. כמו כן בידינו לשנות את התנהגותו גם במובנים אחרים. בידינו להרגילו לשאון העיר וכך למנוע את פחדיו, בידינו להרגילו למכוניות, לסוסים, לפרות וכו'. מנגד, ישנן חלקים בהתנהגותו, גם הם גנטיים, עליהן אין לנו שליטה. לדוגמה, לא ניתן בידינו ללמדו איך להתגרד, איך להתכרבל ואיך ללקק את שפתיו. למעשה לא נוכל ללמדו מאומה בכל הקשור לתנועות בהן הוא מטפל בעצמו. אין הוא בנוי ללימודים כלשהם בעניין זה. ככה הוא וזהו. גם כאשר האמור בהתנהגות אגוניסטית (- התנהגות מלחמתית) יכולתנו להשפיע על התפתחותה קטנה מאוד. התנהגות זו אינה מתעוררת משום זיכרונותיו של הכלב. לא טראומות ולא דם זורם. שטויות. .החל מגיל חצי שנה בערך מתחיל הכלב הזכר לטפס על הר. הר הזכריות. הורמון הטסטוסטרון מתחיל לזרום בדמו ובאיטיות מביא לשינויים בהתנהגותו. ההתנהגות הזכרית מובנית בו מלכתחילה בהתאם למבנהו האישי. בשלב זה היא מתחילה להתפתח. בהדרגה הוא מתחיל להמשך למוקדי השתן הכלביים, מרבה לרחרח וקצת מאוחר יותר, אף מטפטף משתנו במוקדי ריח אלו. זוהי תחילתו של טיפוס שיסתיים בגיל שנתיים לפחות. השתנה תוך הרמת רגל היא השלב הבא, השלב שממנו והלאה כבר מסוגל הפרחח למלחמה. עדיין אין זה השלב של מלחמות הכלבים המרות באמת. מין שלב ביניים.משלב זה ואילך תלויה התפתחות המלחמתיות בגורם הגנטי. הכלבים נולדים שונים מאוד בעניין זה, אולם ניתן להבחין באישיותם זו רק בגיל שבו ההורמונים פעילים. קודם לכן לא ניתן היה להבחין במאומה. כאשר לכלב אופי מלחמתי הוא יטפס גבוה מאוד על הר הזכריות- עמדה ממנה כל זכר הוא בבחינת מתחרה! כלבים אלה, כאשר הם מגיעים לבגרות מלאה עלולים להפוך מסוכנים לכלבים. תבנית התנהגות המלחמה, שלא כמו תבניות התנהגות אחרות, נושאת עמה להט שאין דומה לו בהתנהגות כולה. אם מראה וריח סטייק בשר יוצר בכלב דחף עז להתנהגות אכילה, ואם דמות חתול נמלט מציתה בו חשק לצוד ולשחק, דמותו וריחו של כלב זכר, בתנאים מסוימים בפרט, מניעה אותו לתחרות- רצף של תנועות אשר לעיתים מוביל למלחמה. הנושא הראוי לעיקר תשמת הלב הוא משקל הגנים בהתנהגות וכמו כן, הלהט העצום שמאחורי התנהגות זו. כאשר האמור בכלב שאופיו מלחמתי, להט זה אינו דומה למאומה. כמו רכבת דוהרת שקשה מאוד לבלמה. אם נחפש בהתנהגותו לכל אורך הזמן להט דומה לו בעוצמתו, לא נמצא כזה. להט התנהגותי זה הופך את התנהגות המלחמה בכלבים רבים לבלתי ניתנת לשליטה. העסק עלול להגיע עד למוות ממש. זה המקום להזכיר שמלחמות הם גם טבעם של כלבי הבר. עם זאת, ביניהם נראים הדברים אחרת. מוות אינו אפשרי, בדרך כלל אין אפילו פצועים. המלחמות נדחות ומסרי הכוח מועברים על פי רוב בדרכים אחרות- סימנים, סמלים וטקסים אשר מובילים להסכמות. כלבי הבית בכלל עלולים להיות להוטים למלחמה הרבה יותר מכלבי הבר, וסוגים (גזעים) מסוימים בפרט. נושא חשוב נוסף הוא תנאי המלחמה. לכלב שני פרצופים. פרצוף מסוים בעת שהוא מגובה בכוח הטריטוריה (מלחמה) ופרצוף שונה במצב שהוא אינו מגובה בכוח זה (שלום). חשוב להדגיש שהטריטוריה אינה רק השטח המוכר לו כשטחו הפרטי אלא, באותה מידה ממש, גם השטח שסביב אדונו גם כשהם נמצאים מרחק רב מביתם. מלחמותיהם של כלבי הבית נובעים ככל הנראה לא רק מאופיים המלחמתי של חלק מהם, ולא רק מהדרך המוגבלת (ביחס לכלבי הבר) בה הם עושים שימוש בשפתם. זוהי גם קרבתם הרבה של שטחי הטריטוריות המוכרות להם ובעיקר... קרבתם של אדונם בעת שהם מתעמתים עם כלבים מתחרים! קרבת האדון מכפילה ומשלשת את עוצמת החשק למלחמה. את האומץ ואת הביטחון, את היכולת הנפשית, את העוצמה ואת היכולת הגופנית! אם אתה מגדל כלב שאופיו מלחמתי, כשאתה מבחין בו מרחרח במתח כלב זר, גופו מתוח ונוקשה, עדיין אין זו מלחמה. לעת עתה זוהי שיחה בלבד. חשוב היטב בטרם אתה פורץ בדהרה לעברו. אם כבר הסתבכת כך, באופן אישי הייתי ממליץ לך בעיתוי זה לפרוץ בדהרה דווקא לצד ההפוך. עבורך, עכשיו, זוהי הדרך הטובה ביותר להפחית את החשק המלחמתי ואולי, למנוע מלחמה. התרחקות מיידית היא הדרך להפחית את הסיכוי למלחמה. זהו צו הרגע. בהתאם לכך, אל תתפלא אם בעת שאתה משוחח עם שכנך בגן הציבורי, כלביכם, שלך ושלו, שוחטים זה את זה. עבור שניהם הרי אלה תנאי המלחמה. אתם אומנם רק בגן הציבורי אולם ברור שחפיפת הטריטוריות הפתאומית, אינה מקובלת. זהו המקום לספר גם על טיבן של הנקבות בעניין זה. על הכלבות. תוקפנותן של נקבות הכלבים אינה דומה לזו של הזכרים ובדרך כלל היא מוגבלת לחוסר סבלנות, הרחקה והתגוננות בלבד. כלבה תוקפנית באמת (כלפי זכרים או כלפי נקבות) היא מקרה די נדיר, אף על פי כן ישנם גם מקרים כאלה. התנאים הטריטוריאליים משפיעים על ביטחונם של כל הכלבים, נקבות כזכרים, באותו אופן- לכולם נוסף אומץ, ביטחון ועוצמה נפשית. ישנן נקבות שעלולות לגלות תוקפנות ממש גם כלפי זכרים. באלה התוקפנות גוברת כמובן גם כשהן פוגשות בנקבות. הדומיננטיות נדירה הרבה יותר (הטסטוסטרון קיים גם בנקבות) והיא אינה כה מפורשת. מלחמות הנקבות נובעות ממקום אחר. הן פתאומיות מאוד וקשה בהרבה לצפותן. כמעט ואין שפת גוף בכלל. אין בהן את התחרותיות שישנה בזכרים ומלחמותיהן מתלקחות כמעט תמיד משום קרבה מוגזמת של כלבה אל הבעלים של האחרת. קנאה! אף על פי כן, מלחמותיהן עלולות להיות מרות, למעשה, אף יותר ממלחמות הזכרים.מגדלי כלבים אשר מגדלים שתי כלבות בביתם עלולים להיתקל בתופעה של סכסוך דמים שאינו נגמר ביניהן- תופעה שהיא אינה אפשרית בין זכרים. זכרים, לבסוף האחד מוותר. הזכרים, גם כשהם מסתכסכים, בסוף הם בנויים להסתדר. הנקבות, לעומתם, אינן מכירות בכניעה. הן מגרשות!! . כלב שאופיו מלחמתי עתיד לפתח התנהגות מלחמתית. הכלב עשוי להתפתח רק במסגרת הגנטית ממנה הוא בנוי. יכולת הסביבה להשפיע היא מוגבלת. הגנטיקה מדברת - אמת.- בגיל צעיר לא ניתן להבחין במידת המלחמתיות אשר תאפיין את הכלב בעתיד - אמת. בגיל שנתיים מגיע הכלב לשיא זכריותו. זהו שלב המלחמות - אמת. המלחמתיות פוחתת בהדרגה איטית מאוד מגיל שנתיים ואילך. בגיל שמונה שנים הכלב הזכר אומנם חסר סבלנות לכלבים אולם אינו כה שאפתן במלחמותיו - אמת. כל הכלבים בעולם עולים מדרגה גבוהה בתעוזתם וביכולתם להלחם בעת שמתקיימים סביבם תנאים טריטוריאלים לטובתם. - אמת.
תבנית ההתנהגות המלחמתית היא הלוהטת ביותר בהתנהגות הכלבים. אין סוחפת ממנה - אמת. אל לו לאדון להתקרב לכלבו בעת שהוא מרחרח במתח זכר אחר - אמת. חינוך הכלב, יהיה מושקע ומוקפד ככל שיהיה, לא יעצור את התפתחות האופי המלחמתי. אם אינך מעוניין בכלב שאופיו מלחמתי, במקום להשקיע זמן בחינוך בעניין זה, השקע מאמץ בבחירת הגור המתאים. בחירת הגזע, בחירת ההמלטה וההורים, בחירת המין המתאימה לך, ובחירת הפרט המסוים עבורך - אמת. מלחמות הנקבות הן נדירות אולם עלולות להיות מרות מאוד. הן אף עלולות לא להסתיים לעולם - אמת.. . טיפ: מהשנייה שבה מתחילה מלחמה, השטח סביב הלוחמים ובעיקר המרחב סביב צווארם הוא שטח אש. היזהר זהירות רבה בעת שאתה קרב לכלבים נלחמים. ראשית, אל תשלח יד לקולרם. המוני בני אדם ננשכים בסיטואציה זו, לעיתים אף על ידי כלבם שלהם. תגובת הנשיכה מובנית היטב במצב קרב לפיכך היא מהירה כברק. אל תשלח ידך כפיתיון שכן תחטוף, מכאן או מכאן, לפני שתספיק למצמץ. יש להפריד בין כלבים ניצים על ידי אחיזה ברגליהם האחוריות, רק כך. בכל מקרה, מקצוען לעולם לא ישלח ידו לצווארם של כלבים נלחמים. זכור, הוזהרת. |