לפני 4 שנים הייתי בניו יורק.

בתור מעריצה נלהבת של להקת אבבא-הייתי חייבת לראות את המחזמר מאמה-מיה, כמובן בברודווי בכבודה ובעצמה, אם כבר, אז כבר...הייתה חוויה מדהימה. המחזמר היה מלא עוצמות...מכל הבחינות. מוזיקאלית,משחק,תפאורה, הפקה מרהיבה!

בזמן שחברי בתיכון התלהבו מלהקות רוק כבד תוצרת חוץ-פינק פלויד. ו"בנזין" ו"משינה" הישראליות-אני העדפתי את הקיטצ' השוודי. וכך עם הערצה של שנים, עד היום הזה, את כל המילים, (גם קול א' וגם קולות רקע...בע"פ)...הלכתי לי לאותו מחזמר מדהים.כשאני בתוך ההמון האמריקאי...קופצת ומתלהבת במשך 3 שעות.

מה שלא ידעתי - לפני 4 שנים-שבעצם הסיפור והעלילה...הם כאילו נכתבו עלי (בערך).

איפשהו בין ה17-19...היו לי את 3 המוסקיטרים הפרטיים שלי.(לא בבת אחת לא לדאוג...)

שלושתם חזרו לחיי באופן כזה או אחר  -אחרי ה40 שלי (בדיוק כמו בסיפור)...רק שלי אין צאצא מאחד מהם

לפני 25 שנים, הם היו יפי תואר, חתיכים, "השווים" של התיכון! ואני הילדה עם שיער הזהב...(מהשמש..)הצליחה לכבוש אותם.

הם חזרו אלי.קצת עם כרס....קצת מדוללי שיער... אבל,נשארו אותם ילדים יפים בשבילי.

כל אחד בדרכו, כל אחד עם סיפור חייו, ועם פינה בלב בשבילי-ובעיקר עם געגוע שלא הצליחו למחוק...למרות שהמשיכו בדרכם.

היום אני מוצאית את עצמי, יושבת איתם, בארוחת בוקר, או באיזו מסיבה או עם בירה קרה בחוף הים...

מעלים זכרונות.

מתגעגעים לימים הטהורים האלה, של לעשות אהבה על ערימות הקש (במתבן-של בית הספר שלנו-חקלאי פרדס חנה)...

יושבים על הדשא עם גיטרות ומנגנים-ליד הבריכה בקיבוץ משמרות.כן, כן...איפה שמאיר אריאל, חנן יובל,שלום חנוך...על אותו דשא. נוהגים בפראות על הטרקטור בשדה.טיולים בשבילי הארץ מהמדבר ועד הצפון...ומה שביניהם.זמנים שלא פחדנו מכלום.

היו ימים,יפים, של תום ואמת.

דפנה