נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
כמעיין המתגבר
|
{לרוב אני שוחה נגד הזרם, מה שמאפשר לראות את הדברים מזווית איטית יותר, מה גם שזה מפתח את השרירים}
חיפשתי רבות עד שמצאתי את הקטע הכי יפה בסרט פנטזיה 2000- ציפור האש. בעיניי קטע האנימציה הזה הוא אחד היפים, אני מתרגשת ממנו כל פעם מחדש, עד דמעות. הוא מסמל את הכוח, האהבה, השנאה, ההרס, הסקרנות, האופטימיות שגוברת על הכל, והיופי שבאמונה. הפיה הקטנה הזו, היא חיה בתוכי. ונוגעת בידיים עדינות באש ששורפת. המוסיקה גורמת לך לרצות לצאת מתוך הגוף. ואל תגידו שהאייל הזה לא מהמם- העיניים שלו מהפנטות.
|
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (53)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עד כמה הנפש מסוגלת מחד לשמר בנפטלין שנים ועשרות שנים
"ליכלוך" כמעט מבלי שנדע שהוא שם
ועד כמה מאידך היא יודעת לפלוט אותו החוצה מבלי כל הודעה מוקדמת
ולרוב הוא יפלט עצום הרבה יותר במימדיו מגודלו המקורי
וידרוש תשומת לב כפולה ומכופלת.
יופי של הגשה ולרי
כזאת שמתחילה בשיר קטן גדול שממחיש מערכת יחסים מסויימת
ושנכתב (בדיעבד מסתבר) לפני שנים
וכיצד את מחברת אותו לתהליך ארוך שנים שעברת
מהנקודה ההיא ועד להשלמה מסויימת בגיבוש אישיותך.
במידה מסויימת הסוף (הזמני) מותיר אותך חזקה כברזל
ומשדרת חסינות מפני כל, אבל בשלב הזה שלחת אותי להביט
בקטע מסרט מצוייר שמעיד עד כמה הברזליות שלך רכה
עד כמה יש רוך פנימי בך (כנראה בכולנו) גלוי או סמוי
הוא שם.
נהדר
מ. חבר
יש בזה משהו :-))))))))))))))))))))))))))))))))
לפעמים אני מדברת עם עצמי...
אני מעדיפה לא למצוא עצמות קבורות, הרבה יותר כיף למצוא דברים נעימים שהלכו לאיבוד, מכנסיים מגיל 28 שפתאום עולים עליך, וכל מיני הפתעות נעימות שכאלה.
לא קרה לך שבריב עם חברה פתאום היא מוציאה נגדך דברים שקרו שלוש שנים אחורה, ואפילו לא היה לך מושג שזה מטריד אותה כלכך?
עצמות זה רע..עדיף לדסקס כל עניין ודבר בסמוך למקרה.
אז אולי שווה מדי פעם לתור ולחפש דבר מהאו אז נגלה דבר קבור אחר...
ליכולת שלך= הכוונה...
אני מתכוננת לכיתה א'?
את..קטעים איתך, אני חושבת שאין אף אחד בקפה שמתקרב ליכולת שלו למחוק את הבלוק שלו כמוך..
ללכת ולחזור..הכל במיידי..לא נראה לי שאת מדחיקה דבר. הכל פרוש כמו מפה.
מוכר לי :-)
מקרוב.
אתה מכיר את הספר פנדה בחצר?
חברתי החדשה.
לפנדורה שלי קוראים פנדור,
הוא לא אוהב יד ביד,
רק לב בלב.
מסכימה איתך. יצירת מופת גאונית שמעלה את רוחך בכמה ספירות.
וכרובית..אל תשכחי את הכרובית היוקרתית, גם אני אכלתי כרובית לארוחת ערב, קינואה וחסה..
באמת..אני רוצה גם את מה שאת לוקחת...
את על הגשר כפרה.
מחר קפה?
איך היה הסרט?
אני כל הזמן הולכת לחפש איקונים כאלה..מלאים ברגש.אבל הם חסרים.
צחקתי.
העיניים שלי באמת בוערות. אבל הבוערות של ציפור האש יש בהם רוע, ולי אין...אההה
אני אוהבת את כל סרטי וולט דיסני שנעשו. פשוט אוהבת סרטים מצוירים.
אני מזהה רוע גם בגינס וגופיה, ולא נותת להם מקום לידי.
אפשר גם את החיבו-קים בקצב של מילילטר לשעה. שיספיק לך לכל השבת.
אני מקפיאה נשיקות. {שיהיה לי לעת הצורך}
ורק כשמתחילים לאסוף את התשובות אפשר להתחיל לאסוף את השברים.
אש אש מדורה תחתונים של בחורה.
אינספייר הוא אינדיד אינספייר- יקום חוצה גלקסיות.
השקעת יפה, בסוף הוא תמיד זוכה כאן ללינק פרטי.
פעם היה הכל יותר מושקע, היום זה יותר אינסטנט פודינג , ורוצים שגם נאכל את זה.
אני מעדיפה להמנע מכל מה שלא נראה לי מספיק אמיתי, ממשי, מעורר, נוגע.
לכן אני מתנזרת מכל תעשיית הטלויזיה, עיתונים, רייטינג, סלב, וכל מה שבעצם מסמל בעיניי ריקבון.
והמילים של בן אדם מרגיש וחושב.
ואת עונג שבת.
סבבי של סרטון, דרך אגב. באממא שלי שהעיניים של ציפור האש זהות לעיניים שלך, משהו בוער בהן. מבפנים.
יש לי את הסרט המלא, וגם את אלגרו נון-טרופו הקודם, בבית. הקטע שהעלית מהפנט לא רק מבחינת ההשקעה של פעם באנימציה (חולה אנימציה, מוכן לוותר על הכל בשביל אחד טוב) אלא כי הוא מבטא כל כך מדהים מסלול, מאבק, ריחוף שכתבת עליו בפוסט הזה ובחלק מהקודמים לו.
כאן במציאות, שלא כמו בסרטון, שני הגיבורים הם אחת. ובאקצנט הזה, נדמה שזכות קיומו של האייל תלויה ביכולתו להיות שם, כשזה קורה.
(חייב לומר, שפעם הרוע היה מצויר אולי מפחיד יותר, אבל היה ברור שהוא הרוע. שהוא בא "משם". היום, הרוע הרבה פחות צבעוני, לבוש כמונו ג'ינס, פוסע לידנו, וכן, לפעמים אפילו חולק אתנו בית או קרבה משפחתית.)
נשי-קות. (אם מחלקים את זה לשתיים, אפשר לשלוט בקצב)
פה אומרים מה שרוצים, כי כאן אנחנו מכירים, והמרגש הוא באמת מרגש.
והאהבה היא אמיתית.
אהבה שאתה יכול לאחוז בפגישה הבאה ולחבק ולנשק על שתי לחיים ובמקרה שלי על השפתיים.
ועל ודרקונים ומבוכים כתבת?
פנדורה של איתן.
ואם אני מעוררת בך את כל אלה וגם חיוביות, את יכולה להתרגש.
תבואי כל יום- לגבי מחר, בטח ניפגש.
ברור. התכוונתי שבזכות הוצאת תכולת המגירה הצלחת גם לצאת ממנה, מטאפורית, וגם להוציא אותה מתוכך.
כמה קשה לקחת אחריות על טיפול בהיפנוזה, זה נותן כוח אדיר להפעיל את המוח האנושי, גם למקומות לא חיוביים.
אני יודעת שעומס ריגשי גורם להתמוטטות- הייתי שם אז במגירה הזו שלי, היא התרסקה עלי בכל הכובד שלה.
זה למה אני כבר לא מאפסנת כאבים, בעיות, טראומות, אני לא רוצה להשקיע משאבים בלא לזכור אותם, אני רוצה להביט לפתור ולהעביר אותם הלאה לעבר.
לפעמים אני גם שלושה אנשים, אבל הם כולם אני, עצמי ואנוכי.
לפעמים צריך יד שתעזור לקום, ואז אפשר להמשיך משם. וכשלא הייתה היד הזו שלחתי את היד של אנוכי להרים אותי מהבוץ.
וכן פנטזיה 2000 זה בהחלט מופת ועוצמה באנימציה אנושית כלכך.
נחכה עד שתחליט היכן לפרסם את הפוסטים שלך החדשים.
אש- יש לי המון מה לומר
כתבתי פעם על פנדורה כתבתי גם על דרקון
אני בוחרת לשתוק הפעם, יש לך תעצומות נפש
שמעוררות בי ספקטרום של רגשות- כולן חיוביות אגב
אני יודעת שפה לא אומרים כאלה דברים
ןתכף יסקלו אותי באבנים (מיא בייב בזהירות יש כמה איברים כואבים במיוחד עכשיו)
אבל ריגשת אש, הרבה.
היי ולרי
אוי, איך שהפוסט שלך ממש מתאים להיום
היום נפלתי למיטה ל-3 שעות אחרי שסיימתי לעשות תרפיית היפנוטית. אם אני אומר שהפציינט שלי עבר המון בחיים אני ממש אמעיט. במהלך התרפייה התגלה הסוד הגדול - הפציינט פיתח "אישיות חילופית". כן, פיצול אישיות. לך תגלה שאתה צריך לעשות תרפייה ל-2 אנשים במקום לאחד. האישיות השנייה היתה חזקה מאוד... אבל קשה לנצח אותי, במיוחד כשאני ממציא טריקים ש
זוכרת מה שכתבתי בפוסט שלי (התאהבות, שקרים והיפנוזה)?
...כשאנחנו חווים טראומה קשה, ללא הסבר הגיוני מדוע דברים הם כפי שהם יכולים להתרחש אחד מהתרחישים הבאים:
1) אנחנו נשתגע. זה לא מצחיק, התמוטטות עצבים נגרמת בעיקר מהחוסר יכולת שלנו לתת תשובה לשאלה "מדוע"...במקרה של הפציינט שלי הוא היה חייב ליצור את הפיצול אישיות בכדי להתמודד עם מה שקרה בגיל 4-5 ועד היום אף אחד לא ידע על זה שיש לו אישיות מפוצלת. אני הראשון שהתמודד עם האישיות הזאת המשנית במודע ותאמיני לי, מפלצת דרקונית כזאת כבר המון זמן לא ראיתי. זה היה סשן מעניין.... אני עדיין לתשובה בקשר לפלטפורמה שבה אני רוצה להעלות את הבלוגים ואז אני ארחיב על כך.
אני מאוד אוהב את פנטזייה 2000 ואת הוידאו הזה במיוחד, למרות שלראות את זה ב-YOUTUBE עושה עוול. צריך לראות על מסך ענק ולהתפעם מיצירה הזאת, מהביצוע הנהדר ומסרט האנימצייה המדהים שבפעם הראשונה כשראיתי אותו נשארתי ממש ללא מילים בגלל העוצמה שבו.
אכן אנימציה מקסימה ולכל גיל- כל הסרט הזה פנטזיה 2000 הוא יצירת מופת.
האייל מחשב למלך היער, החיה החכמה ביער, והוא חיי לרוב שנים רבות. הוא מסמל את הדבקות למטרה, באמונה.
ואני לא יצאתי מהמגירה ההיא, הוצאתי מה שהיה שם.
חשבתי שעברתי את הגיל של אנימציה. טעיתי. יפהפה. כוחות בני האור בבני החושך; האל והשטן. והאייל מייצג מה? אולי את הרוח האנושית במיטבה, זו שמפיחה כוחות אפילו באל.
טוב שיצאת מהמגירה ההיא!
קבלי חיזוק בשחיה נגד הזרם
תשובה לתשובה
אני לא חושבת שחייתי בבועה. אני חושבת שהיה לי כוח פנימי שהגן עליי. והכוח הזה הוא המחשבה שההורים שלי, למרות כל הטעויות שעשו, הצליחו להשריש בי, שאני רבת עוצמה ושכל וחוזק ויופי, ושאין קושי שאני לא יכולה להתגבר עליו. ובמחשבה הזאת הסתובבתי בעולם בערך 40 שנה והצלחתי באמת להתגבר על כל הקשיים.
ואז משהו נסדק, כנראה אצלי ולא בעולם, כי אני לא חושבת שהעולם השתנה מהותית בדיוק בנקודת הזמן ההיא, והתערער, והיה לי איזה מסע לעבור ואיזו דרך להשלים, והיום, אחרי שעשיתי אותו, אני מרגישה - ואולי אני טועה, אבל זו הרגשתי כרגע - שחזרתי בדיוק לאותה נקודה טובה וקדומה - של אמונה בכוחי, בגרעין החזק והטוב שנמצא בי. בידיעה שאין גורם חיצוני שיכול לערער אותי, כי כל גורם כזה יישאר בהכרח חיצוני ולא יחדור לעולם שלי ולחיי. ואני לא מדברת כמובן על הווירטואליה, אלא על אנשים שהיתה להם נגיעה לחיי האישיים.
הביוגרפיה שלך היא אחרת, המאבקים שלך הם אחרים, ולמרות שאנחנו שתינו מאוד דומות באופי ובדרכי ההתייחסות שלנו, המניעים שונים. את עוברת כל הזמן תהליך של התפתחות ושל השלמה. אבל אני לפעמים מרגישה שהתקופה שבה הייתי האדם השלם ביותר היתה דווקא בילדות שלי, ולשם אני צריכה לחזור ולשאוב משם את הכוחות. מהבת-בן שהייתי, מהמנהיגה שהייתי, מהילדה האמיצה שלא עשתה חשבון לאף אחד ולא נפגעה משום דבר והיתה מוכנה להילחם עד זוב דם. החיים קצת ריככו אותי והחלישו אותי ובפרט השנים האחרונות, והיום אני לא מרגישה שזה היה תהליך טוב. בסגנון - כן. הסגנון לא חייב להיות בוטה ועצבני. אבל המהות חייבת להישאר חזקה ובוטחת.
אש ולרי !
הקטע של דיסני מקסים. כשקראתי אותו חשבתי על הפוסט של אינספייר
על איך שפעם אמרו מילים יפות (השקעתי, מה ?) איך פעם ציירו כל-כך יפה...!
הבדל עצום בין האנימציה הזו של פעם לאנימציה הפושה (הכללה, אני יודעת) בהווה.
והמילים - של אישה חכמה.
עונג.
התחלתי ללכת יד ביד עם הפנדורה שלך..בחיי חתיכת פנדורה..זו עבודת מחקר לכמה לילות מרתקים במיוחד.
תראי את הסרטון שצרפתי עכשיו לפוסט, אתמול לא מצאתי אותו.
הבוקר המשכתי לחפש, ומצאתי. זה הקטע הכי מדהים, כמה עוצמה..אוווה.
ומאיפה לי?
זה אחת היתרונות של המאניה.
בו'נה, את חיה שני חיים, מאיפה האנרגיות?
והו, כן, גם אני רוצה להרדים חלק מהעולם, אפילו לצמיתות. אולי נזמין את הפיה הכועסת ההיא, איך קראו לה, מ"היפהפייה הנרדמת", ונסגור איתה חוזה על חלק מהעולם.
ושום נסיך לא יבוא להעיר אותם בנשיקה, שישכחו מזה.
אם את יודעת שיש מה לראות,זה כבר יותר טוב מרוב האנשים שלא חושבים שיש שם משהו.
אומרים שהמודעות היא חצי הדרך לגן עדן {למרות שאני אישית מעדיפה את הגיהנום}
בלילה המוח שלי פורח, אני ערה רוב שעות היום והלילה, אבל במשך היום המוח שלי קודח, בלילה הוא רגוע.
לא היה עולה בדעתי לקום, לרוב אני נרדמת קרוב לשלוש בבוקר..באמת חשוך, ואין לי צורך לראות את הזריחה והתעוררות העולם.
אם יכולתי הייתי מרדימה חלק מהעולם לשנת ישרים לכמה שנים.
מיא, את יותר רגישה ושבירה ממה שחשבתי.
ואת לא נמשכת אל מרתפי האופל, רק אל השמש הגלויה והברורה.
את חרצית.
הלוואי שלא תצטרכי יותר לכאוב אף פעם.
כן, אנחנו דומות בזה. ועדיין, תמיד נשאר מה לראות על עצמי, שעדיין אין לי אומץ. על אחרים זה קצת יותר קל (חחח לי קראו הרנטגן).
ומה אני עושה ערה בחמש? אני מתעוררת כל יום בארבע וחצי מאז שאני ילדה, כולי עזוז וכוחות. חייבת להרגיש איך עולה הבוקר והכול מנץ (תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר).
פשוט טיפוס יום מובהק. בלילה אני נובלת ונאספת אל מיטתי.
תשובה למיא-
מלחמת עולם בחוץ- הבניה ממול עושה הרבה בלאגן- הרגע זרקתי ביצה טריה על דביל שלא הפסיק ללחוץ על הצופר שבטח מסמל את מה שאין לו במכנסיים- זה היה בול פגיעה בשמשה הקדמית- את יודעת מה, הוא הפסיק.
ונורא חם ולח בחוץ.
אני מכירה את הסיפור המצחיק הזה שלך, רק מה אני חושבת שפסיכולוגים באופן כללי הם אנשים לא משהו- כמובן שיש יוצאים מן הכלל.
לקחת או לקחת כדורים? אני חושבת שזה מאוד תלוי במצב הנפשי שבו האדם נמצא - יש מצבים שכדורים עוזרים להחזיר את האיזון שאנו זקוקים לו כדי לראות צלול את החיים.{לא שזה תמיד כיף לראות אותם צלול}
עד היום חיית בבועה די מוגנת, אני לא יודעת איך הצלחת 43 שנה להיות בבועה, אבל זה לא משנה, החיים זה שכבות שכבות.
יש מהכל והרבה, והרבה הוא לא איכותי לרוב.
יש אמיתות בחיים, אבל החיים הם לא עובדה, הם לא שחור ולבן. לא ניתן לקבל כל מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים איך שאנחנו רוצים.
ואת, את יודעת להביט באמת ישר בעיניים- לפעמים זה כלכך כואב, ואז צריך לנוח קצת.
ולחיות את החיים- לא ניתן לחיות את החיים בלי להביט, כי אז את חיה ליד החיים.
ואת חושבת שאם אנחנו מתעלמים ולא מרגישים {כאילו} אז זה חולף לידנו ומחליק החוצה?
השנה האחרונה שלך הייתה מאוד גדושה, שברה לך מיתוסים, שינתה את דעתך בכל מיני עובדות, ועשתה לך הכרות עם צדדים נוספים בהגדרות של חברות ואהבה.
ועם על הקושי, הלכת וחיפשת במילים עוד ועוד תשובות- כאלה מושכלות.
ויש מילים של הרגש, שהן לא כתובות בשום מקום, צריך להרגיש ולתרגם.
והכי חשוב צריך למצוא את הדרך בין השכל לרגש ולאזן אותם, ביחד הם חזקים.
ובמילא הרבה יותר קל להתמודד עם פרה פרה מאשר עם עדר שלם..
אז אל תפסיקי להביט, פשוט תתרגמי את זה לכוח ולא לחולשה.
עכשיו אלך לבית הספר להחזיר את אסף מכמה שעות כיתה...ואת יודעת שיש לי תשובה עבורך.
את רק חושבת שאת לא מסוגלת- אחזור כמו תמיד.
גלקסיה של כוכבים ושמש וירח וכוח כבידה ואטמוספירה ויכולות וירטואוזיות במילים- כולם אתה.
אני שבויה מרצון בכוח הכבידה הזה. בועטת בו לפעמים.
זה רק כדי לבדוק אם אתה עדיין נושם.
זה המרשם - אהבה מחוזקת- מתוחזקת- מחושבת- מושרת בהשראה ובהרשאה- על החתום___________
הפוסט הנפלא שלך הזה, שנוגע בכאב, מזכיר לי דווקא סיפור מצחיק. פעם יצאתי עם פסיכולוג, והייתי אז בתקופה קשה שלי ולקחתי כדורים נגד דיכאון. והוא היה ממש נגד. "את חייבת להסתכל לכאב בעיניים", אמר לי ושכנע אותי להפסיק עם הכדורים. חשבתי, מה יכול להיות, במילא יש לי אהבה - כי הוא התאהב בי מאוד - אז כמה אני כבר יכולה לסבול ולהיות בדיכאון?
טוב כמובן שאחרי שתי שניות הוא עזב אותי. והבור שנפלתי אליו, בלי הכדורים, אני ממש לא יכולה לתאר. אבל מאז ממש נכנסתי לפרינציפ: להסתכל לכאב, או לדרקון הזה, כלשונך, בעיניים. ומה אני אגיד לך? חשבתי וחשבתי על כך בשנים האחרונות ועשיתי המון שיעורי בית, גם בעזרתך, ואני ממש לא יודעת אם אני מסוגלת להכניס את העיניים הצהובות המגעילות האלה שלו לחיי. אני היום לא במצב שאני מסוגלת להסתכל לכאב בעיניים. אני רוצה לחיות.
לפעמים גם אני לא הייתי רוצה להיות בקטע אמיתי..לפעמים הייתי רוצה שבוע אחד בלי כל מודעות..שבוע של שקט בראש, בלי חישובים של מה כדאי עכשיו לעשות, מה הכי טוב לעשות.
רק לעשות.
בלאקי, אני יש לי שאלה אליך, למה את קמה כלכך מוקדם בבוקר?
מה את עושה בחמש ערה?
את שואלת עד כמה אני רואה- אני אגיד לך שיש לי שם חיבה- הססמוגרף- זה עד כמה אני רואה לא רק את עצמי, הכל אני רואה.
אני יודעת שאת עצמך אלה גדולה- ויודעת הרבה יותר ממה שנדמה. בעיקר מרגישה.
המגירה היא המודע והתת מודע..במילא הכל בקופסא...
ואני מאווררת אותם על בסיס יומי.
הפנדורה שלי ריקה וקלה..לצאת איתה לטיול זה בשביל הפוזה.
ובלילה אני טומנת בה גולות חלקות וציבעוניות.
הבןזונה מודיע לי שאין לי כוכבים. אני מקווה שהנפיחות תרד לו בקרוב (הבנזונה הלא מגולח ההוא שיושב בצריף עם מאוורר ירוק מרעיש ומחלק כוכבים ב- 20 חברים לשעה או חלק ממנה. זהו).
חוץ מלהקשיב בעיניים גדולות לשפה הפנימית הכל כך מיוחדת (האמת, ייחודית) שלך ולהתענג (כמו ללקק מצלחת אבל זה כבר מסיפור אחר), עלתה לי מחשבה ראשונית כזאת, מהפופיק, כשקראתי את השורה הזאת שלך:-
הכאב והזעם, התיסכול והפחד עזרו לי להעיז , לפרוץ גבולות, לראות אמיתות, להרגיש עד העומק.
חשבתי שאת כמו טיל רב-שלבי (את פצצה האמת, אבל בשביל המטאפורה...) שכדי להמריא ולהתגבר על כוח הכבידה של החיים, את זקוקה להאצה חזקה, ראשונית. היא חיונית, בעלת עוצמה מטלטלת, ומסוכנת. מחד, היא זו שגורמת לך להמריא, את היכולת להביט מטה אל הכוכב הקיומי הזה שלך ולראות אותו בפרספקטיבה - יש בו ירוק, כחול, ושחור. צד אפל ובהיר, והוא בסך הכל נתפס פתאום כאפשרי. מאידך, זהו רק השלב הראשון בדרך לכוכבים. הוא שלב. כעת, צריך האצות נוספות, שלבים נוספים. ויש סכנה שהריק הקיומי יהיה מצב קבוע.
הסבל הזה של העבר, טמון במגירה. הוא אולי עבר, זכרונות, אבל הארכיטקט הראשי של החיים האלו שלך, מבחינתו - זה שלב האצה חיוני ברב שלביות של החיים הנפלאים האלו שלך. אני לא ארכיטקט ראשי, גם לא הזקן הלא מגולח הבנזונה מהצריף של הכוכבים, אבל במבט אחד מהיר בדבר הזה שנקרא "את", אני יכול לומר שאת כבר הרבה שלבים אחרי, בדרך לכוכבים. אבל, המגירה הזאת לא שייכת אלייך. היא שייכת לשלב שחיית בו. "את" זה כאן ועכשיו. העבר הוא שלב. העבר הוא המקום, לא האדם. האדם יוצר את העבר הבא שלו בצורה של טביעות רגליים. העבר אינו הרגליים (שיט, זה האחרון יצא לי מפגר במיוחד).
טוב, כל זה כדי לומר לך שאני שרוט עלייך. זהו.
טיל רב שלבי. כוכבים.
נשיקות.
ולוש' זה טוב שאת מודעת לכל מה שסובב אותך
הרגשות, הדברים הטובים/רעים, האנשים.
לא לכולם יש את היכולת להיות בקטע אמיתי.
אהבתי**
מעניין אם את רואה עד כמה אלת האש את.
בטוח שרואה, אבל עד כמה...?..
והנחישות להציל את עצמך, להפוך קללה גדולה לברכה גדולה, מוכרת לי מאוד.
תודה על כתיבתך היפה.
טוב לאוורר מדי פעם את המגירה ולבחון את מחשבות העבר בראי ההווה :-)
ובעצם גם בלי המגירה הכל בקופסא שעל הצוואר
לכי יד ביד עם פנדורה. הכי טוב.
עכשיו נלך למקלחת ולמיטה..מחר {היום} אחזור שוב..
תודה על המילים האלה.נשיקות.
ולרי, את באמת עברת גילגולים הרבה.
מה שהספקת לחוות עד היום היה מפרק מספר אנשים לגורמים.
ומה שיפה בך כל כך זה כמה חום ויכולת לאהוב את מפיצה סביבך.
לא יושבת מרירה ומרחמת על עצמך, אלא שואגת כלביאה על העולם
}{