מכירים שירים שמתאימים במשמעות שלהם למצב שלך? פתאום אתה נופל על שיר והגוף כמו הראש אומרים - "זה זה". זה מה שאני עכשיו - חושב, מרגיש ושרוי. ממש כמו איזה פלייליסט שהמוח משדר לאן שזה לא יהיה. לפני מספר שנים מצאתי את עצמי בתוך אירוע אישי, שאני מניח שאפשר לכנותו קשה. מין מצב בחיים שהשפעותיו מהדהדות זמן מסוים אחריו, מכריחות-גורמות לך לחשוב שוב ושוב על כל מיני דברים. בקיצור, מהמקומות האלו שבהם החיים מודיעים לך רשמית שמעתה אתה כבר ילד גדול, ושיהיה בהצלחה. אגב - זמן טוב לכתוב בו, לראות את פניהם היפות של חבריך, להתאהב מחדש ועוד כהנה וכהנה. כאדם שאין בו אמונה בעל-חושי או באלוהים, ובטח שלא באלו החושבים עצמם כעושי דברו מכל סוג, את רוב האמונה שלי אני מרכז בעצמי ובסובבים אותי, וזה עושה את העבודה ב-100% מהמקרים. ולמה אני כותב את כל זה? בגלל שבתור בן אדם ששם תמיד את מבטחו במוזיקה, גם הפעם באה לי משם עזרה, ועוד ממקום לגמרי בלתי צפוי. המקור של זה נשמע אולי קצת מופרך - זה לא איזה רוק קלאסי או משהו ששמעתי בפטיפון של ההורים שלי מגיל 3, זו סתם חבורה שמלווה אותך שנים. קוראים לה רד-הוט-צ'ילי-פפרס. להקה שגם כיום לא נחשבת על-ידי לאהובה ביותר או לכזו שאני חייב לראות הופעה שלה לפני שאמות (או לפני שהם ימותו כמו בוב דילן, ניל יאנג, טום וויטס ועוד כמה), מאלו שבהרבה מהדברים שאני אוהב שלהם, בת זוגי מחלישה את הווליום... ועדיין במובן מסויים היא מלווה את הפסקול של ההתבגרות שלי. זה לא רק בלאד-שוגר-סקס-מג'יק שנדבק לימי התיכון שלי כמו איזה ריח של בגד ישן או נובלס, אלא אפילו ההופעה התמוהה של אנטוני קידיס ו'פלי' בסרט "נקודת פריצה" עם קיאנו ריבס ופטריק סוויזי... יש משהו שאני אוהב בכל הקליפורניה הזה. כאילו אנשים חיים ממש בעולם אחר (חלקו "ביג לבובסקי" וחלקו איזה שיר של רד הוט). אבל בתקופה שבה הייתי צריך את זה הכי הרבה, העזרה דווקא באה מחלק של הלהקה הזו שעוד לא כל-כך הכרתי - ג'ון פרושיאנטה, שמוכר יותר כגיטריסט (המעולה בזכות עצמו) שהחליף את הלל סלובק (שמת ממנת יתר בשנת 1988) וכמעט גמר כמוהו את חייו. פרושיאנטה מנהל משנות ה-90 קריירת סולו פחות מוצלחת מזו של הלהקה שלו, אבל הוא הוציא בשנת 2004 את הדיסק Shadows collide with people. מדובר בדיסק שמתחיל בזעקה מטורפת ואוצר בתוכו כמה שירים פשוט נפלאים. לי תמיד נראה שהשירים האלו מתאימים למי שנמצא במצב דומה לזה שאני הייתי בו. מתוך איזה זעזוע פנימי אפשר להתחבר אל המוזיקה של פרושיאנטה והיא פשוט עושה את העבודה. מילים או מוזיקה אלא פשוט במצב צבירה מסוים שעובר דרך כמעט כל השירים באלבום הזה, ולכן למרות שזה לא איזה שיא עולמי ביצירה לבנות 40 ומעלה, הוא עדיין שווה, ואני חייב לפרושיאנטה הרבה תודה על עזרה רבה שהאלבום הזה נתן לי מתי שהוא במעלה הדרך...
צירפתי את השיר שנושא גם את הכותרת של הפוסט הזה ויש קישור להופעה אקוסטית של פרושיאנטה עם השיר הזה (הזוי קצת אבל זה מה יש). http://www.youtube.com/watch?v=jXHeOHoPbJ0&feature=related שבת שלום
Song To Sing When I'm Lonely A song to play when I'm lonely Win and never play a game again No one to face when I'm falling Holding tight to dreams that never end I'll be you I do I'll be you No one's afraid to be called by another name No one dares to be put down where they don't belong Nowhere's anyones reason Everything dying and leaving Out with these faults and you make me a baby Faking an movement by no ones seeing it No one always find peace flung No one chooses to beat my pride down Symbols pierce right through me People fail to be drawn up Sunlight to fate accumalates Loving pain to be clung to By lumimous bodies Only waiting for long signs to be wrong And true to us Out of place in my own time Drowning thinkin that I'm dry Holding on to facts that'll never be proven Faking an action cus no one's looking Hello when I'm crashing Feeling nothing when my life's flashing before my eyes You should've threw me down Is the content so much
|