בני הזולו - בני האל

זה התחיל באולם רחב ידיים, בית העם במושב ניר צבי. על אחד הקירות התנוסס פלקט ענק

"כשתחזירי תביני"....עכשיו אני מכינה.

התקבצנו שם 50 נשים מכל קשת הגילאים. עלמה צעירה שזה אך השתחררה מצה"ל

וקיבוצניקית נהדרת בת 65 שנים.

חבורה ללא גיל אך עם הרבה אהבה שמחה ונתינה.

                                               .......................

לאחר לינת לילה בבוש שבמעבה היער כשחושך מסביב, רק מספר עשישיות, כוכבים בשמיים

האירו מעט את העלטה. לאחר שבילינו ערב הזוי של מדיטציה סביב המדורה וקריאה בכף היד

פרשנו לישון בבקתות עץ פתוחות שחלקנו כינו אותן "אורוות" , אחרות הדביקו להן את הכינוי

"שובך", או אז התגעגענו לאוהלים.

השחר הפציע ואת הבוקר פתחנו בהליכה קצרה לרחש המים ההולך וגובר. לפתע מצאנו עצמנו

 מדלגים על סלעים לאורכו של נהר שוצף. בוקר מרענן להמשכו של יום מרגש.

בשיירה של 14 ג'יפים נסענו בשבילי ארץ הזולו שנופו של נהר התוקלה לרגלינו מצידיו

מתרוממים הרים וגבעות זרועים בבתי  הזולו.

שעת צהריים. עצרנו לחניה לשפת הנהר. תוך זמן קצר הוקם מטבח-שטח והתחלנו בהכנת ארוחת מלכות

הכל מעשה ידינו, כשברקע מתנגנת מוזיקה ישראלית מתוך אחד הג'יפים.

תוך דקות עברה שמועת הגעתנו בין בתי הכפר, עשרות רבות של ילדים הגיחו מכל עבר מבט מסוקרן

נסוך על פניהם. רובם זה אך חזרו מביה"ס, חלקם אף ענובים בעניבות, מראה הזוי למדי על רקע הכפרים

הבלתי מפותחים, ללא חשמל ומים זורמים.

הפעם אנו היינו נוף יוצא דופן בלב ליבה של ארץ הזולו.

תוך כדי הכנת הארוחה, סחפנו לריקוד את הילדים הסקרנים ואלו מצידם שתפו פעולה.

מרגע לרגע הגיעו עוד ועוד ילדים, מקטנים ועד מתבגרים. לרגע היה זה אפילו מלחיץ.

הם התקבצו מסביבנו עשרות רבות של ילדים, למען האמת, לא הרגשנו בנוח לאכול למראה עשרות עיניים

הלוטשות בנו ובתוך צלחותינו. ידענו שלא נשיב פניהם ריקם. כיאה לנשים יהודיות הטורחות על ארוחה

ומכינות מעל ומעבר, נותר אוכל רב שאותו ארזנו וחלקנו לילדים.

אלו שהיו חזקים מאחרים חטפו וברחו עם שללם, אחרים נותרו ללא דבר.

אחת מחברותי למסע, נכמרו רחמיה על  נערה צעירה שנשאה תינוק על גבה,נגשה אליה ונתנה בידה קרטון

חלב עבור התינוק. לפתע כמו משום מקום, קפץ לו ילד זולו קטן וחטף את קרטון החלב. מתוך סקרנות

לבדוק את תכולתו, שפך הלה את החלב עד לטיפה האחרונה.

חברתי פרצה בבכי של תסכול מהול בכאב.

היו אלו שעות מלוות במראות מרנינים וקשים כאחד.

ברגשות מעורבים עלינו לרכבים להמשך המסע.

השמש שקעה , הערב ירד וחושך כיסה את ארץ הזולו שחשמל לא היה בה. מידי פעם נראו אורות של מכונית

או אור שבקע ממדורה בוערת.

הגענו למתחם של משפחת זולו. בפתחה של בקתה עגולה ישבה זקנת המשפחה כבת 80 שנים.

על פי מיטב מסורת הזולו, הגשנו לה שמיכה כנהוג אצלם.

בני הזולו חיים בחמולות. כאשר מי מבני המשפחה נפטר הוא נקבר בחצר הבית ועל מקום קבורתו

מקימיים בקתה עגולה. שוחטים שור, את קרניו  תולים על הבקתה לכבוד המת ואת בשרו

אוכלים בסעודה. הבקתה העגולה משמשת לאירוח, לאירועים וחגיגות. בני המשפחה מתגוררים

בבקתות רבועות שבסמוך.

הזקנה קבלה פנינו בחיוך רחב, מאחורי גבה, בתוך הבקתה נראתה אשה כבת 40 שרועה על רצפת הבקתה

מתחממת לאש מדורה הבוערת בסמוך אליה. אשה זו, בתה של הזקנה החביבה, הסתבר שחולת איידס היא.

למרבה הפלא אין הם מתבוססים בעליבותם. נהפוך הוא , אנשים גאים הם ושמחים בחלקם.

ואולי, זו עיננו המערבית, היא היא הרואה בפשטות זו, עליבות.