תמיד, בזמן הקצר שבו ניסיתי ליצור קולנוע קצר וקצר מאוד, חשבתי שבמאי אמור לדעת היטב מה הוא עושה

לאחרונה גיליתי שאין אפשרות לבמאי לדעת בדיוק מה הוא עושה

ולמעשה, ידיעה מחושבת ומדוייקת לגבי מה שעתיד להתרחש מול המצלמה היא מקל בגלגלים של במאי

ההיפך מהצגה שמתרחשת כל ערב בדיוק באותה מתכונת (וגם בה עדיף שיהיה מקום לשינוי דק מפעם לפעם)

מה שמתרחש מול המצלמה צריך להידמות לרגע שמתרחש במציאות כלשהי

היופי ברגעים אמיתיים שהם תמיד, גם הצפויים ביותר שבהם, בלתי צפויים לחלוטין

לדוגמה, אדם ישן במיטה- האם אביים אותו ישן על הגב כשראשו על הכרית?

האם כך אדם ישן? אנשים ישנים בכל מני צורות, אחת הנדירות שבהן היא על הגב עם הראש על הכרית.

כך שאם הדמות שלי צריכה להיראות ישנה באופן שיגרתי לחלוטין עדיף לביים אותה מקופלת במיטה עם היד על הפרצוף ורגל אחת מעל לשמיכה.

רגע עם התרחשות שקורה במקום אחד מול המצלמה נקרא "מיזנסצנה" והוא מובנה ע"י הבמאי שמחליט מתי יקח השחקן את הכוס מן השיש ומתי יאמר לשחקנית "אל תחזרי לפה יותר"

במאי מתכנן היטב איך הוא רוצה לראות את הרגע הזה מתרחש והוא מפרק אותו לכמה שוטים או לשוט אחד

בעיני, מיזנסצנה דומה לפרח. במאי מביא זרע של רעיון אותו הוא משקה עם השחקנים במהלך החזרות מול המצלמה ובמהלך החזרות והצילומים פורחת המיזנסצנה לכיוונים שונים ומתפתחת לפעמים לכיוונים שלא צפה הבמאי שכמו כל אחד ששותל פרח לא בדיוק יודע כמה ולאן הוא יצמח, אבל הוא תמיד יפה. אני לא כל כך אוהבת פרחים אבל זה הדימוי שיצא לי. אם הבמאי יחילט בעצמו בדיוק איך מתרחשת המיזנסצנה הוא יקבל פרח פשוט וצפוי ונוקשה מפלסטיק.