לפני מספר שנים יצא לי לעבור בכביש הסמוך לעיירה הבדואית, רהט. הרכב היה גדול, חברי נהג. כאשר הייתי סמוכים לישוב הבחנתי מרחוק בכלב הניצב בצד הכביש. המשכנו להתקרב בנסיעה. בעת שהיינו קרובים לכלב ממש, עשרים אולי שלושים מטר, הבחנתי פתאום בגופו רוכן מטה... לחרדתי, ידעתי מה עומד להתרחש. ואכן, הרע מכל קרה. נסענו במהירות 100 קמ"ש. בדיוק כאשר הרכב הגיע למרחק זינוק... הכלב זינק- התקיף את פגוש המכונית הטסה! ביקשתי מחברי שימשיך בנסיעה ולא יעצור. לא היה ספק שהכלב נותר ללא עצם אחת שלמה בגופו. "למה הוא זינק עלינו?" לא פסק חברי לשאול. "למה שלא יזנק?" השבתי לו. ואכן, למה לא? סיבות כלביות, מן הסתם, היו לו. בהתאם להתנהגותו בשניית חייו האחרונה היה ניתן להניח שהוא מתנהג בטריטוריאליות, שהוא מתנפל ומגרש, ובהתאם לתבנית הטריטוריאליות הכלבית, הוא לאו דווקא שואף למגע, אלא למצגת גירוש רבת רושם ולא יותר. מן הסתם... הכל קרה מהר מדי. ראשית, קל היה לנחש שהוא קרוב לביתו. זהו הרי תנאי להתנהגות זו. כולם מכירים את התנהגותם הטריטוריאלית של כלבים כלפי מכוניות. הרי כל אחד כבר נתקל בה. אולם נדיר מאוד לראות כלב מתנהג כך על כביש בינעירוני. הפלא בהתנפלותו אינה העובדה שהוא התנפל, אלא העובדה שהוא חי עד לאותו יום!! עד כמה מפליאה עובדת חייו, נוכל להבין רק אם נבין את הכלים המעטים אשר בידיו כדי להימנע משטות כזו. ראשית, במבט מלפנים לא ניתן לבעל החיים להעריך מהירות, כך שלא ברור מהו המסר שמגיע לחיה מתמונת מכונית הולכת וגדלה, מבלי שהיא מזיזה את אבריה. האמת שגם לו היה מביט מהצד על תנועת מכונית, אין הוא מסוגל להעריך שתנועה זו עלולה להיות מסוכנת עבורו. מדובר בסוג חשבון שבעל חיים אינו ממש מסוגל אליו. אי המסוגלות אינה תוצאה של טיפשות אלא של חוסר ברפלקס מתאים אשר יהווה תשובה לסכנה זו. לו היה קיים בעולם בעל חיים כזה, גם אם התקיים לפני מיליוני שנים- מתקדם על הקרקע במהירות לא מוכרת, עשוי ברזל, ואינו מניע שום איבר מאבריו, סביר שבעלי החיים היו "נזכרים" ו... לא עושים שטויות. העולם אף פעם לא הכיל בעלי חיים כאלה. הם הופיעו לראשונה בסך הכל לפני קצת יותר ממאה שנים. זוג פנסים, שמשה ופגוש אשר מתקרבים במהירות הם סכנה בהתקיים אחד משני התנאים: או שהאמור ביצור מבין שמסוגל לעשות חשבון כזה, או שהאמור ביצור שמפנים את הסכנה לתוך התנהגותו ובהדרגה יוצר רפלקס- תשובה לחידת מוות כלשהי וסינון טבעי בעקבותיה. אם אנו מתבוננים באדם המתבונן שמאלה, ימינה ושמאלה, ואז חוצה כביש גם אם רואה מכוניות מרחוק, אנו מתבוננים ביצור מבין. יצור שאינו זקוק לרפלקס בעניין זה. כאשר אנו מתבוננים בכלבי הבית שלנו, ובדיוק באותה מידה גם בחתולים, ישנה הרגשה מסוימת כאילו אנו מביטים בחיה באמצע הדרך. הרגשה שיש בה אפילו מסתוריות. שכל הרי, לא נוסף להם. לדעתי, אנו עדים לסינון טבעי לכל דבר. כאילו שב הטבע לימי הקדם ומעניק זכות חיים רק למסוימים- כאלה שמצליחים להתמודד עם חושיהם הנתונים, בסכנה- כאלה שמפתחים רפלקס!דווקא חיות הרחוב, הכלבים והחתולים (בישראל), הם שמביאים לעולם את הרפלקס החדש. הדרך הטבעית בה הם מסוננים מביאה לעולם רפלקס שגילו עשרות שנים, אולי פחות, ומציבה אותו בין רפלקסים שגילם מיליוני שנים!!! לדעתי, הרפלקס הקודם לו ברשימת הרפלקסים החיתיים הוא רפלקס "הבריחה כתגובה לצליל הירי"! הרפלקס אשר קדם לשני אלה הוטבע בבעלי החיים עשרות ואולי מאות אלפי שנים לאחור. למעשה, מיליונים. אל לנו להתפלא מגור כלבים השומר היטב מרחק מעקרב! על אף פי כן ולמרות המסקנות אודות הרפלקס הצעיר, איני ממליץ לשום מגדל להניח לכלבו "ללמוד" את הכביש. הכלבים, לעת עתה, אינם בנויים לחידת מוות מעין זו. כך גם אם זהו פרט שנדרס כבר בעברו. חידת המכונית הקרבה במהירות, עדיין אינה חידת העקרב. מגדל כלבים אשר צועד עם כלבו ברחוב מבלי לרתמו, חייב להתייחס לחוסר יכולת זו. החשבון היכן עוברים, מתי בדיוק, באיזה מהירות, הכל כמובן, באחריותו של המגדל. . "אם הוא כזה טמבל, אז זה מגיע לו". באופן אישי שמעתי את המסקנה האווילית הזו, כבר הרבה יותר מדי פעמים. הכלב נדרס לנגד עיניו וזה מה שיש לאיש להגיד. האין זה עצוב? |