כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    רעב

    48 תגובות   יום שישי , 29/8/08, 20:21

     אני נורא רעבה, אהוב שלי, היא אומרת ואני אומר לה, מה הבעיה מתוקה ? בואי נעבור באחת המסעדות ונאכל משהו והיא אומרת לא, לא לרעב כזה אני מתכוונת. לזה אפשר להכין משהו קטן בבית.  הרעב שלי הוא אחר, מתוק שלי... לֶמָה את רעבה? אני שואל, אם לא לאוכל, אז למה? וחושב אולי את רעבה לגוף שלי? רעבה לאהבה ? משתוקקת לעוד ילד?  אך היא אינה שומעת ולא ממש עונה. מסתכלת מהחלון, לא מוציאה מילה.  

     

    נסענו ברחוב דיזינגוף. הרחוב שהתעורר כעוף החול אחרי שמת כבר פעמיים והחנויות הקטנות נצנצו אחרי הגשם ולרגע, אבל רק לרגע, חלפה בי המחשבה שאולי חזר לה התיאבון לעשות קניות והבולמוס של השנה שעברה שוב מסתער ורוצה היא באמת לטרוף חלונות ראווה, לבלוע נעליים ובדים ולתת לקופות רושמות לזלול בכל פה את כרטיס האשראי שלה...אבל לא העזתי להוציא מילה. 

    שנה שלמה לקח לנו לפתור אותה מן המחלה. בולימיה מוצרית קראו לזה רופאים מומחים ולאחר אין סוף התייעצויות באתרי צרכנות הוגנת וצרכנות יפה הגיעה היא בעצמה למסקנה כי זהו, ניגמלה. אין לה צורך עוד. לא צריכה עוד לרצות זבנים ולסובב שוב את גופה מול המראה. יפה היא, כך אמרה, ושבעה, מאוד שבעה.

    הפעם הרעב היה אחר. לא שדיברה יותר מדי, אבל חזרה ואמרה, אני רעבה. ואני מתפתל בכסא הנהג וחושב, חייב אני לנסות ולהבין. חייב לתת לה את שתבקש. הבטחתי. רוצה. אני רוצה. ואני שואל, מה מתחשק לך אהובה והיא מסתכלת עלי כמה דקות ואחר כך יוצאות לה המילים אחת אחרי השניה: אני רוצה לאכול את החיים, אני רוצה לנסוע ממך אהוב שלי ולא לחזור. נגמר לי האויר...

    ואני מסתכל עליה ולא מבין. אבל רק לפני חודש חזרנו מפאריס ולפני כן היינו במרוקו ובאיסנלד ובאיי הפסחא ובונציה והיא שותקת וכותבת על האדים שבשמשה, "הרעב לאויר פסגות מתחיל אצלי בלב..."

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/9/08 16:06:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 14:28:37

      צטט: ניפי 2008-08-31 11:01:36


      יואל!!!!!!!!!!!

      נשארתי אני בלי אוייר בכלל ! שתיהיה בריא אתה והכתיבה שלך קשה קשה.... איך אפשר להיות במקום כזה שאף פעם לא בטוח מתי זה יגמר ומה עכשיו יבוא לה ומתי והחרדה הקייומית הזו וההתפתלות... או שאולי פשוט לכן בחרתם זה בזו (או לפחות הדמויות בסיפור)  היא צריכה תמיד לפרוץ גבולות ואתה נועדת להכיל אותה כל פעם מחדש יוצר גבולות חדשים... מעניין אם בזוגיות אחרת אתה היית זה שצריך אוייר והבת זוג היא זו שמתפתלת איך ל"אכול" את זה ....

      דפנה!! קחי את הרכבל בצוק מנרה ותשאפי עמוק. אך אולי כבר מאוחר. את חוזרת ללמד מחר.

      אל תדאגי. זה לא אני. אני מניאק. לי זה לא היה קורה. ככה לפחות נדמה.

       

       

      יפה שהצלחת להכניס עוצמה שכזו לכתיבה על רגשות שלא חווית בעצמך. בפרט מענין הדבר, שמי שמעיד על עצמו שהוא "מניאק" (whatever that means בהקשר הזה), מצליח להתחבר כך לרגשות של אחר.

       

        6/9/08 08:08:


      לא משנה כמה תיתן ומה תעשה

      הרעב הוא האי שקט בספק מנסיון  אם ניתן להרגיע אותו

      אולי לתקופה קצרה ואז הוא חוזר.

       

        1/9/08 23:00:

      צטט: יואל עיני 2008-09-01 11:46:54

      צטט: wonders 2008-08-31 14:48:59

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 13:53:32

      צטט: wonders 2008-08-29 22:50:50

      סוגשל חוסר סיפוק תמידי, לא יושבע ע"י אותו דבר שאליו הרעב מתייחס אלא על ידי דבר אחר לגמרי. למדתי על בשרי.

      אין חכמה כבעלת נסיון המ..? על ידי מה?

       

        כל עניין ועניינו.....

      למשל מי שרעב לקבל אהבה, לא ישבע מכל האהבה שיקבל, אבל רק יתן מעט אהבה יתמלא כולו.

      למשל מי שרעב לרכוש לא ישבע מכל הרכוש שבעולם, רק פשטות יכולה למלא אותו.

      למשל מי שרעב לסמים או אלכוהול לא ישבע מכל הסמים והאלכוהול שבעולם, רק הינזרות  תמלא אותו.

      למשל מי שרעב למגע כל הידידים שבעולם לא יפרצו את חומת הניכור,  רק ידידות עם אלוהים תבקיע את הבדידות.

       

      ועוד כמה כאלה ..... :-) 

      בהפוכה? זה נכון. המרעיבו שבע והמשביעו רעב.

       

       ולא רק אותו.....

       

        1/9/08 11:46:

      צטט: wonders 2008-08-31 14:48:59

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 13:53:32

      צטט: wonders 2008-08-29 22:50:50

      סוגשל חוסר סיפוק תמידי, לא יושבע ע"י אותו דבר שאליו הרעב מתייחס אלא על ידי דבר אחר לגמרי. למדתי על בשרי.

      אין חכמה כבעלת נסיון המ..? על ידי מה?

       

        כל עניין ועניינו.....

      למשל מי שרעב לקבל אהבה, לא ישבע מכל האהבה שיקבל, אבל רק יתן מעט אהבה יתמלא כולו.

      למשל מי שרעב לרכוש לא ישבע מכל הרכוש שבעולם, רק פשטות יכולה למלא אותו.

      למשל מי שרעב לסמים או אלכוהול לא ישבע מכל הסמים והאלכוהול שבעולם, רק הינזרות  תמלא אותו.

      למשל מי שרעב למגע כל הידידים שבעולם לא יפרצו את חומת הניכור,  רק ידידות עם אלוהים תבקיע את הבדידות.

       

      ועוד כמה כאלה ..... :-) 

      בהפוכה? זה נכון. המרעיבו שבע והמשביעו רעב.

       

        31/8/08 16:10:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 14:34:29

      צטט: יובז 2008-08-31 11:48:12

      יואל, מעולה ! הרעב שלא יודע שובע לטרוף את החיים מכרסם לו בנפש עד לרגע שתופס אותך פתאום
      בו אתה מבין שלפעמים די בלחיות עם החיים. לא צריך יותר

      הייי! ברוך השב מן החופשים!

      מתי מגיע הרגע? שתופס אותך פתאום עד שאתה מבין? מתי?

       

       

      מתי ???

      בדרך כלל כשאתה לא מוכן. אתה לא באמת רוצה שהוא יגיע הרגע הזה. רק שהוא מגיע אתה באמת מבין למה אתה רוצה.

      ואז, כשזה מגיע, את מבין שלא הבנת כלום עד היום.

      אבל אז כבר קצת מאוחר, אפעס...

        31/8/08 15:01:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 14:18:41

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-30 19:20:05

      הכתיבה נהדרת. ומה שהכי הפריע לי זה איך שהיא אומרת לו כאילו בנימה רגילה, בין "אהוב שלי" ל"מתוק שלי" בנימה אדישה.. א, לא אדישה רק כזו שמרוכזת לחלוטין בעצמה.. כמו איננה מפילה עליו את השמים - שהיא רוצה ללכת. היא רעבה לחופש. היא מרגישה ששם איתו, היא כלואה. אולי זה נכון. אם איננה אוהבת אותו, בוודאי שזה נכון. האגביות שבה היא עושה זאת מספרת בעיניי את הסיפור כולו. לא אכפת לה ממנו..

      ואולי משחררת אותו? ואלי דווקא בהליכתה עושה עימו חסד? ואולי כן איכפת לה? לא רק מעצמה

      תודה.

       

      היא משחררת אותו ללא ספק. פיזית.

      אם אצא מתוך ההנחה שהנימה האגבית היא דווקא מה שאתה שירבבת לסיפור

      ולא באמת היתה שם

      אז בוודאי שאיכפת לה, ומן הסתם גם כואב - כי כואב להכאיב למי שאוהב אותך.

      ואז השאלה היא למה לצייר את האגביות את אי האכפתיות הלכאורתית?

      אולי כי האמת האוביקטיבית לא משנה

      כשרוצים ללכת מאיתנו

      זה תמיד מרגיש

      כאילו זה נעשה בקלות מדי

      (גם אם זו היה קשה מאד להולך)

       

       

        31/8/08 15:00:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 14:28:37

      צטט: ניפי 2008-08-31 11:01:36


      יואל!!!!!!!!!!!

      נשארתי אני בלי אוייר בכלל ! שתיהיה בריא אתה והכתיבה שלך קשה קשה.... איך אפשר להיות במקום כזה שאף פעם לא בטוח מתי זה יגמר ומה עכשיו יבוא לה ומתי והחרדה הקייומית הזו וההתפתלות... או שאולי פשוט לכן בחרתם זה בזו (או לפחות הדמויות בסיפור)  היא צריכה תמיד לפרוץ גבולות ואתה נועדת להכיל אותה כל פעם מחדש יוצר גבולות חדשים... מעניין אם בזוגיות אחרת אתה היית זה שצריך אוייר והבת זוג היא זו שמתפתלת איך ל"אכול" את זה ....

      דפנה!! קחי את הרכבל בצוק מנרה ותשאפי עמוק. אך אולי כבר מאוחר. את חוזרת ללמד מחר.

      אל תדאגי. זה לא אני. אני מניאק. לי זה לא היה קורה. ככה לפחות נדמה.

       

       

      אף פעם לא מאוחר,

      ולקראת חזרתי לגן לקחתי את עצמי לטיפול מפנק של שעה וקצת

      ועכשיו נושמת יופי תודה :)

       

      ומה זאת אומרת "אני מנייאק"?????

       

        31/8/08 14:48:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 13:53:32

      צטט: wonders 2008-08-29 22:50:50

      סוגשל חוסר סיפוק תמידי, לא יושבע ע"י אותו דבר שאליו הרעב מתייחס אלא על ידי דבר אחר לגמרי. למדתי על בשרי.

      אין חכמה כבעלת נסיון המ..? על ידי מה?

       

        כל עניין ועניינו.....

      למשל מי שרעב לקבל אהבה, לא ישבע מכל האהבה שיקבל, אבל רק יתן מעט אהבה יתמלא כולו.

      למשל מי שרעב לרכוש לא ישבע מכל הרכוש שבעולם, רק פשטות יכולה למלא אותו.

      למשל מי שרעב לסמים או אלכוהול לא ישבע מכל הסמים והאלכוהול שבעולם, רק הינזרות  תמלא אותו.

      למשל מי שרעב למגע כל הידידים שבעולם לא יפרצו את חומת הניכור,  רק ידידות עם אלוהים תבקיע את הבדידות.

       

      ועוד כמה כאלה ..... :-) 

        31/8/08 14:34:

      צטט: יובז 2008-08-31 11:48:12

      יואל, מעולה ! הרעב שלא יודע שובע לטרוף את החיים מכרסם לו בנפש עד לרגע שתופס אותך פתאום
      בו אתה מבין שלפעמים די בלחיות עם החיים. לא צריך יותר

      הייי! ברוך השב מן החופשים!

      מתי מגיע הרגע? שתופס אותך פתאום עד שאתה מבין? מתי?

       

        31/8/08 14:32:

      צטט: בלאק סמארה 2008-08-31 11:07:56
      כתיבה חזקה מאוד, מעולה, ממש חיה, נושמת ומורגשת בכל החושים. מכירה את הרעב שאינו יודע שובע. כמו שאומרת שקט, הוא עובר מאיבר לאיבר. במקרה שלי, עזרה לי ההצפה. הצפתי את עצמי במימוש כל התשוקות והרצונות, עד שנמאס, עד שהפכו הנכספים ריקים מתוכן, ולא מרגשים עוד. ואז עוברים להתמלא בדברים בעלי ערך תזונתי לנפש, פשוט כי אין ברירה. ועל המונח "בולמיה מוצרית" אודה לך לנצח :)

      טריק מצויין להציף עד שיטבע! מעולה!

       תודה על המילים. בולמיה מוצרית מוקדשת לך. לנצח

       

        31/8/08 14:28:

      צטט: ניפי 2008-08-31 11:01:36


      יואל!!!!!!!!!!!

      נשארתי אני בלי אוייר בכלל ! שתיהיה בריא אתה והכתיבה שלך קשה קשה.... איך אפשר להיות במקום כזה שאף פעם לא בטוח מתי זה יגמר ומה עכשיו יבוא לה ומתי והחרדה הקייומית הזו וההתפתלות... או שאולי פשוט לכן בחרתם זה בזו (או לפחות הדמויות בסיפור)  היא צריכה תמיד לפרוץ גבולות ואתה נועדת להכיל אותה כל פעם מחדש יוצר גבולות חדשים... מעניין אם בזוגיות אחרת אתה היית זה שצריך אוייר והבת זוג היא זו שמתפתלת איך ל"אכול" את זה ....

      דפנה!! קחי את הרכבל בצוק מנרה ותשאפי עמוק. אך אולי כבר מאוחר. את חוזרת ללמד מחר.

      אל תדאגי. זה לא אני. אני מניאק. לי זה לא היה קורה. ככה לפחות נדמה.

       

        31/8/08 14:24:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2008-08-31 10:38:33


      אני לא מקנאה בה נפש שקשה לה לחוות סיפוק היא נפש בוכיה. במקרה הזה זה באמת לא אתה (או הוא)

      זו רק היא. הבולמיה הזו עוברת מחדר לחדר, מאיבר למשנהו מצורך אחד לאחר שולחת גרורותיה הממארות.

      זו רק היא, האמן לי.

      לכי תסבירי לו את הדבר הנכון הזה שזה היא ולא הוא...

       

        31/8/08 14:23:

      צטט: אורלי נו 2008-08-31 09:03:47


      יאללה, שתלך! יש עוד אלף כמוה.

      :-))) הרגת אותי......

        31/8/08 14:22:

      צטט: אפי גבזו 2008-08-31 00:28:47


      יואל! המקלדת שלך עובדת! יופי לך ולנו. טוב, מה היה לנו כאן? נהג אישי שגרונו בולע רוק עם כל חלון ראווה שחולף, עם כל גחמה שמבצבצת מראשה של הנווטת שעל ידו. והיא. היא..ראתה עולם, הלכה אחר תשוקותיה הרכושניות וכעת, כעת רוצה היא לעזוב את הקן ולתפוס את הרוח כפי שראתה היא בתמונה שראשית הפוסט. יש כמוה המון כך רואים בתמונה, היא לא לבד בעניין. והפרח במיל. נעזב עם כל משב רוח מזדמן..נשאר ומזדקן..

      עופי גוזלה חיתכי את השמיים! רק קודם שתחתוך את כרטיס האשראי.

      עשית לי רעב לכתוב..תודה יא עיני. 

       באמת לא כתבתי הרבה. נתתי לכתיבה קצת חופש. אויר פסגות.

      אפי, אפי...הכתיבה שלך חסרה לי. אתה לא מרבה לאחרונה... מחכה לך בסבלנות.

        31/8/08 14:18:

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-30 19:20:05

      הכתיבה נהדרת. ומה שהכי הפריע לי זה איך שהיא אומרת לו כאילו בנימה רגילה, בין "אהוב שלי" ל"מתוק שלי" בנימה אדישה.. א, לא אדישה רק כזו שמרוכזת לחלוטין בעצמה.. כמו איננה מפילה עליו את השמים - שהיא רוצה ללכת. היא רעבה לחופש. היא מרגישה ששם איתו, היא כלואה. אולי זה נכון. אם איננה אוהבת אותו, בוודאי שזה נכון. האגביות שבה היא עושה זאת מספרת בעיניי את הסיפור כולו. לא אכפת לה ממנו..

      ואולי משחררת אותו? ואלי דווקא בהליכתה עושה עימו חסד? ואולי כן איכפת לה? לא רק מעצמה

      תודה.

       

        31/8/08 14:16:

      צטט: hannibee 2008-08-30 17:32:58

      את "הרעב" הזה לא ניתן  להשביע במי שהוא כוסס בו. הוא שם, הוא קיים כל הזמן, לפעמים נרגע, אך תמיד מתעורר לו מחדש, מתפרץ כהר געש, והלבה שורפת את הקרובים ביותר.

      איזה יאוש!

       

        31/8/08 14:14:

      צטט: א י ל ה 2008-08-30 11:49:55

      אני דווקא אוהבת את הרצון הזה לאכול את החיים. הוא מעורר ומגרה וממלא. הקישור בין זה לבין הצורך להיפרד מאהוב - לשם הייתי מכוונת את הזרקור. למה בשביל לאכול את החיים צריך להיפרד מאהוב? למה הפתרון לאוויר שנגמר הוא פרידה מאהוב? בפועל, אני מכירה שזה קורה. רק שבמהות, אני חושבת שיש שם משהו שלא מתיישב... אני, אני הייתי רוצה גם וגם. זה הרבה לבקש?

      :-)))

      ממש לא הרבה לבקש. אבל אם הייתי כותב על גם וגם זה היה יוצא קצת צפוי, מתבקש, משעמם, לא?

      ולגבי היחס האמביוולנטי לאהוב הייתי מפנה אותך לדיאלוג של אפלטון, פאידרוס (לינק לתקציר כי הדיאלוג עצמו ארוך מדי) ,  הדן באהבה ובתחושת החנק שהיא עשויה לעורר.

        31/8/08 14:04:

      צטט: ronitronen 2008-08-30 06:41:04


      חו(ס)ר בנפש אי אפשר להשביע.

       

      איאפשי..רונית. אי אפשר. זה מזכיר לי פוסט של חברה יקרה לימור אבן

       

       

        31/8/08 14:02:

      צטט: forrest gump 2008-08-30 00:48:22

      רבים כ"כ מאיתנו סובבים בחים האלה עם

      בור פעור בנשמה

      מן מפלצת, שבולעת עולמות כמו חור שחור בגלקסיה

      ואין להשביע אותה. 

      זה עצוב, כואב ומיותר

      אבל זה כאן

      ואני? כי אני נוטה לשאול שאלות (נודניקית), תמיד מבקשת  ללמוד

      למה? למה אנחנו חוברים למי שאיננו יודע שובע

      מדוייק מאוד! את צודקת לגבי המפלצת. ואם את שואלת למה, כי יש אנשים שאוהבים להשביע את הרעבים לא?

       

        31/8/08 13:57:

      צטט: ידידונט 2008-08-29 23:19:20

      יואל כתיבה מיוחדת

      ואני מזדהה איתה

      יש פעמים מין רעב רגשי(רוחני) ולא תמיד ברור איזה רעב הוא

      מין חיסרון פנימי דוקא ממקום של כל טוב

      זה מין בועה שסובבת אותך פתאום

      שאתה מלא חברים ומרגיש בודד

      יש אהבה ומרגיש רעב וחוסר ממנה משום מה

      מין ריקנות כזו..מין דאון כזה...

      והאמת הכי יפה זה שזה חולף.

      אבל רק דבר אחד לפעמים כואב בקטע והוא

      בגלל החוסר הלא ברור הזה והחוסר אפשרות להסביר אותו

      אנחנו פוגעים ומכאיבים לזה שהכי קרוב לנו

      לזה שמעניק לנו ללא ליאות

      לזה שנראה לנו שהוא שם כמובן מאליו

      בכל מקרה יואל אני חושבת לפי הסיפור אחרי הכל

      ההפסד כולו שלה.

      כמה שאת צודקת. הכי קל להכאיב למי שבסביבה.

      תודה על האמפטיה אבל זיכרי כי זה סיפור בלבד... 

        31/8/08 13:54:

      צטט: עו"ד אילנה דור 2008-08-30 00:39:21


      יואל,

      בעיני הרעב שלה הוא למשהו שהוא לא מסוגל או פוחד לתת לה: גבולות לאהבה שלו.

      אהבתו יציבה, מעניקה לה ללא סוף, ללא תנאי.

      אהבתה שברירית, לא ברורה ובוחנת בכל פעם את גבולות אהבתו. (פעם רעב לקניות,

      עכשו רעב לאויר פסגות).

      הוא סופג את רגעי המשבר שהיא יוצרת, לוקח אחריות, מחפש פתרונות (מתכווץ בכסא

      הנהג) ומרצה.

      היא מעיזה בכל פעם מחדש.

      אני לא בטוחה שהיא היתה מנסה אותו ואת גבולות האהבה/סבלנות שלו אילולא התייחסה

      אליו כאל מובן מאליו. אני גם לא בטוחה שהזוגיות הזו היתה מחזיקה מעמד אילולא הוא הסכים

      לספוג והכיל את חוסר היציבות שלה.  בעצם, גם הנכונות שלו לספוג אינה ערובה להצלחת

      הזוגיות הזו: עובדה, היא עוזבת אותו כדי לא לחזור.

      יופי של כתיבה. אהבתי

      מעניין מה שאת אומרת. קצת כמו בחינת גבולות של ילדים?

       

        31/8/08 13:53:

      צטט: wonders 2008-08-29 22:50:50

      סוגשל חוסר סיפוק תמידי, לא יושבע ע"י אותו דבר שאליו הרעב מתייחס אלא על ידי דבר אחר לגמרי. למדתי על בשרי.

      אין חכמה כבעלת נסיון המ..? על ידי מה?

       

        31/8/08 13:21:

      צטט: שמשיה 2008-08-29 22:09:21

      הרעב הבולמי הזה לחיים,

      לפעמים גורם להקאות.

      חחחח...:-))))

      גם זה היה פעם

       

        31/8/08 13:19:

      צטט: blue diamond 2008-08-29 21:27:22


      ו....

      הלכה  ?

       

      זקוקה לחמצן נקי...

      זקוקה למרחב.....

      לא קשור אליך ....

      זה משהו פנימי שלה עם עצמה....

      שחרר....

      היא תיקח לעצמה קצת אויר פסגות...

      תסניף  חמצן נקי לריאות...

      ותנחת לקרקע חזרה....

       תקבל את הפרופורציות הנכונות לחייה...

      וההחלטות הנכונות לה להמשך דרכה.

       

      הלכה בטח שהלכה. ממנו. שלי עדיין איתי. נושמת חופשי.

      תודה

        31/8/08 13:17:

      צטט: סמדר כרמל 2008-08-29 20:43:45

      ככה במין בומ-טראח כזה אתה נוחת עלינו אחרי כל הזמן הזה? כזו מין ערגה לא פתורה אתה זורק עלינו לשבת ועוד קורא לעצמך חבר...

      :-))) קולגה, שותף,  עמית

        31/8/08 13:16:

      צטט: הזוייה 2008-08-29 20:31:19

      היא עמלה קשה כדי לאהוב ועכשיו היא רוצה לצאת לאוויר, מנתח החיים הזעיר יש רעב למשהו גדול יותר. אל מחוץ למה שהתרחש עד היום עבורה מתחת לפני השטח. קוראים לזה רְוָויָה. אנחנו מרגישים משהו מסוים, ופתאום נפתח ליבינו בכיוון אחר, לפעמים זה כדי להגן מפני הפחד שחשים במקום המוזר והאפל והמאיים הזה שנקרא שִׁגְרָה. עצוב, המילים שלך הותירו בי הרבה רגשות והזדהות.

      רויה ושיגרה. שבירת צימאון ורוטינה יומיומית. מעניין החיבור הזה שלך...

       

        31/8/08 12:04:

      צטט: hannibee 2008-08-30 17:32:58

      את "הרעב" הזה לא ניתן  להשביע במי שהוא כוסס בו. הוא שם, הוא קיים כל הזמן, לפעמים נרגע, אך תמיד מתעורר לו מחדש, מתפרץ כהר געש, והלבה שורפת את הקרובים ביותר.

       

      בדיוק מה שרציתי לכתוב.

        31/8/08 11:48:

      יואל,

      מעולה !

      הרעב שלא יודע שובע לטרוף את החיים

       

      מכרסם לו בנפש עד לרגע שתופס אותך פתאום
      בו אתה מבין שלפעמים די בלחיות עם החיים. לא צריך יותר

        31/8/08 11:07:


      כתיבה חזקה מאוד, מעולה, ממש חיה, נושמת ומורגשת בכל החושים.

       

      מכירה את הרעב שאינו יודע שובע. כמו שאומרת שקט, הוא עובר מאיבר לאיבר.

      במקרה שלי, עזרה לי ההצפה. הצפתי את עצמי במימוש כל התשוקות והרצונות, עד שנמאס, עד שהפכו הנכספים ריקים מתוכן, ולא מרגשים עוד.

      ואז עוברים להתמלא בדברים בעלי ערך תזונתי לנפש, פשוט כי אין ברירה.

       

      ועל המונח "בולמיה מוצרית" אודה לך לנצח :)

        31/8/08 11:01:


      יואל!!!!!!!!!!!

      נשארתי אני בלי אוייר בכלל !

       

      שתיהיה בריא אתה והכתיבה שלך

       

      קשה קשה....

       

      איך אפשר להיות במקום כזה שאף פעם לא בטוח מתי זה יגמר

      ומה עכשיו יבוא לה ומתי

      והחרדה הקייומית הזו וההתפתלות...

      או שאולי פשוט לכן בחרתם זה בזו (או לפחות הדמויות בסיפור) 

      היא צריכה תמיד לפרוץ גבולות

      ואתה נועדת להכיל אותה כל פעם מחדש

      יוצר גבולות חדשים...

      מעניין אם בזוגיות אחרת אתה היית זה שצריך אוייר

      והבת זוג היא זו שמתפתלת איך ל"אכול" את זה ....

        31/8/08 10:38:


      אני לא מקנאה בה

      נפש שקשה לה לחוות סיפוק היא נפש בוכיה.

       

      במקרה הזה זה באמת לא אתה (או הוא)

      זו רק היא.

      הבולמיה הזו עוברת מחדר לחדר, מאיבר למשנהו

      מצורך אחד לאחר שולחת גרורותיה הממארות.

       

      זו רק היא, האמן לי.

        31/8/08 09:03:

      יאללה, שתלך! יש עוד אלף כמוה.
        31/8/08 00:28:


      יואל! המקלדת שלך עובדת! יופי לך ולנו. טוב, מה היה לנו כאן? נהג אישי שגרונו בולע רוק עם כל חלון ראווה שחולף, עם כל גחמה שמבצבצת מראשה של הנווטת שעל ידו. והיא. היא..ראתה עולם, הלכה אחר תשוקותיה הרכושניות וכעת, כעת רוצה היא לעזוב את הקן ולתפוס את הרוח כפי שראתה היא בתמונה שראשית הפוסט. יש כמוה המון כך רואים בתמונה, היא לא לבד בעניין. והפרח במיל. נעזב עם כל משב רוח מזדמן..נשאר ומזדקן..

      עופי גוזלה חיתכי את השמיים! רק קודם שתחתוך את כרטיס האשראי.

      עשית לי רעב לכתוב..תודה יא עיני. 

        30/8/08 21:49:

      צטט: ronitronen 2008-08-30 06:41:04


      חו(ס)ר בנפש אי אפשר להשביע.

       

       

      בדיוק כך.

        30/8/08 19:20:

      הכתיבה נהדרת.

       

      ומה שהכי הפריע לי זה איך שהיא אומרת לו כאילו בנימה רגילה, בין "אהוב שלי" ל"מתוק שלי" בנימה אדישה..

      לא, לא אדישה רק כזו שמרוכזת לחלוטין בעצמה.. כמו איננה מפילה עליו את השמים - שהיא רוצה ללכת.

       

      היא רעבה לחופש.

      היא מרגישה ששם איתו, היא כלואה.

       

      אולי זה נכון.

      אם איננה אוהבת אותו, בוודאי שזה נכון.

       

      האגביות שבה היא עושה זאת מספרת בעיניי את הסיפור כולו. לא אכפת לה ממנו..

        30/8/08 17:32:
      את "הרעב" הזה לא ניתן  להשביע במי שהוא כוסס בו. הוא שם, הוא קיים כל הזמן, לפעמים נרגע, אך תמיד מתעורר לו מחדש, מתפרץ כהר געש, והלבה שורפת את הקרובים ביותר.
        30/8/08 11:49:


       

      אני דווקא אוהבת את הרצון הזה לאכול את החיים.

      הוא מעורר ומגרה וממלא.

      הקישור בין זה לבין הצורך להיפרד מאהוב - לשם הייתי מכוונת את הזרקור.

      למה בשביל לאכול את החיים צריך להיפרד מאהוב?

      למה הפתרון לאוויר שנגמר הוא פרידה מאהוב?

      בפועל, אני מכירה שזה קורה. רק שבמהות, אני חושבת שיש שם משהו שלא מתיישב...

      אני, אני הייתי רוצה גם וגם.

      זה הרבה לבקש?

        30/8/08 06:41:


      חו(ס)ר בנפש אי אפשר להשביע.

       

        30/8/08 00:48:

      רבים כ"כ מאיתנו סובבים בחים האלה עם

      בור פעור בנשמה

      מן מפלצת, שבולעת עולמות כמו חור שחור בגלקסיה

      ואין להשביע אותה. 

      זה עצוב, כואב ומיותר

      אבל זה כאן

      ואני? כי אני נוטה לשאול שאלות (נודניקית), תמיד מבקשת  ללמוד

      למה? למה אנחנו חוברים למי שאיננו יודע שובע

        30/8/08 00:39:


      יואל,

       

      בעיני הרעב שלה הוא למשהו שהוא לא מסוגל או פוחד לתת לה: גבולות לאהבה שלו.

      אהבתו יציבה, מעניקה לה ללא סוף, ללא תנאי.

      אהבתה שברירית, לא ברורה ובוחנת בכל פעם את גבולות אהבתו. (פעם רעב לקניות,

      עכשו רעב לאויר פסגות).

      הוא סופג את רגעי המשבר שהיא יוצרת, לוקח אחריות, מחפש פתרונות (מתכווץ בכסא

      הנהג) ומרצה.

      היא מעיזה בכל פעם מחדש.

      אני לא בטוחה שהיא היתה מנסה אותו ואת גבולות האהבה/סבלנות שלו אילולא התייחסה

      אליו כאל מובן מאליו. אני גם לא בטוחה שהזוגיות הזו היתה מחזיקה מעמד אילולא הוא הסכים

      לספוג והכיל את חוסר היציבות שלה.  בעצם, גם הנכונות שלו לספוג אינה ערובה להצלחת

      הזוגיות הזו: עובדה, היא עוזבת אותו כדי לא לחזור.

      יופי של כתיבה. אהבתי

        29/8/08 23:19:

      יואל כתיבה מיוחדת

      ואני מזדהה איתה

      יש פעמים מין רעב רגשי(רוחני) ולא תמיד ברור איזה רעב הוא

      מין חיסרון פנימי דוקא ממקום של כל טוב

      זה מין בועה שסובבת אותך פתאום

      שאתה מלא חברים ומרגיש בודד

      יש אהבה ומרגיש רעב וחוסר ממנה משום מה

      מין ריקנות כזו..מין דאון כזה...

      והאמת הכי יפה זה שזה חולף.

      אבל רק דבר אחד לפעמים כואב בקטע והוא

      בגלל החוסר הלא ברור הזה והחוסר אפשרות להסביר אותו

      אנחנו פוגעים ומכאיבים לזה שהכי קרוב לנו

      לזה שמעניק לנו ללא ליאות

      לזה שנראה לנו שהוא שם כמובן מאליו

      בכל מקרה יואל אני חושבת לפי הסיפור אחרי הכל

      ההפסד כולו שלה.

        29/8/08 22:50:

      סוגשל חוסר סיפוק תמידי,

      לא יושבע ע"י אותו דבר שאליו הרעב מתייחס

      אלא על ידי דבר אחר לגמרי.

       

      למדתי על בשרי.

       

        29/8/08 22:09:

      הרעב הבולמי הזה לחיים,

      לפעמים גורם להקאות.

        29/8/08 21:27:


      ו....

      הלכה  ?

       

      זקוקה לחמצן נקי...

      זקוקה למרחב.....

      לא קשור אליך ....

      זה משהו פנימי שלה עם עצמה....

      שחרר....

      היא תיקח לעצמה קצת אויר פסגות...

      תסניף  חמצן נקי לריאות...

      ותנחת לקרקע חזרה....

       תקבל את הפרופורציות הנכונות לחייה...

      וההחלטות הנכונות לה להמשך דרכה.

       

        29/8/08 20:43:

      ככה במין בומ-טראח כזה אתה נוחת עלינו אחרי כל הזמן הזה? כזו מין ערגה לא פתורה אתה זורק עלינו לשבת ועוד קורא לעצמך חבר...
        29/8/08 20:31:

       

      היא עמלה קשה כדי לאהוב ועכשיו היא רוצה לצאת לאוויר, מנתח החיים הזעיר יש רעב למשהו גדול יותר. אל מחוץ למה שהתרחש עד היום עבורה מתחת לפני השטח. קוראים לזה רְוָויָה.

        

      אנחנו מרגישים משהו מסוים, ופתאום נפתח ליבינו בכיוון אחר, לפעמים זה כדי להגן מפני הפחד שחשים במקום המוזר והאפל והמאיים הזה שנקרא שִׁגְרָה.

        עצוב, המילים שלך הותירו בי הרבה רגשות והזדהות.

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין