כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הספרים שלי

    קטעים מתוך הספרים שפרסמתי עד כה:

    השחקנית, מלודרמה בשלוש מערכות - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עברית, 2007

    ליבשן - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2004

    ויהי סיפור - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2002

    אל נא תאמר לי שלום - כתר, 1999\t

    אלכסנדריה יקירתי - כתר, 1998\t

    קטע הפתיחה מתוך 'ויהי סיפור', הוצאת ידיעות אחרונות

    40 תגובות   יום שישי , 29/8/08, 22:28

     

     

    ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

     

    ויאמר אלוהים: יהי עצוב. ויהי עצוב.

     

         ויהי עצוב לדיצה אלפסי, אפילו ששמה "דיצה". עצוב מאוד לדיצה אלפסי, בגלל אלוהים היושב בשמים עגום לה, בגלל אלוהים המזופת הזה שלקח ממנה את איוב בעלה, בגלל אלוהים שמגלגל אותה ברחובות העיר כמו היתה איזו סהרורית מטורפת.

     

         איזה מין אלוהים זה? איזה מין?

     

         דיצה הולכת, סובבת ברחובות, כמו חי-מת, אינה פה ואינה שם, לעיתים היא מזדחלת ולעיתים היא ממהרת כמו רוח זלעפות; והיא כבויה ומרירה ושקופה, ומכונסת בתוך עצמה, בתוך חריקות השיניים שמהדהדות בין אוזניה, שסודקות את גולגולתה היפה כל-כך. כמעט שאי-אפשר להכיר בה את דיצה של פעם, שהיתה "כשמה כן היא"; עליזה וחיונית, פוחזת אפילו.

     

         ועל מה היא חושבת דיצה? על מה? על מי? על זוהרה? על אביב וסתיו? על אלוהים שכבר אינו מקשיב לה, שמזמן חדל להקשיב לה? על איוב בעלה? איזה תמונות חולפות לה, לאישה העדינה הזאת, בעיני רוחה? איזה? הרחובות מרגיעים לה את מחשבותיה, את כעסיה, את ההחמצות שכל-כך התעצמו לה באחרונה, את כשלונותיה שצומחים לנגד עיניה מתוך מדרכות וערוגות עצים ותמרורי חניה. שלטי חוצות מנחמים אותה - בשמים, אפטרשייבים תוצרת חוץ, מזון תינוקות, חליפה נשית מחויטת, שעון שווייצרי - מחייכים אליה חיוכים של משחת שיניים, מפייסים אותה בשפתיים אדומות, מושלמות כמעט. מה שלומך, דיצה? איך את מרגישה היום? למה את עצובה? החולצה הכתומה דווקא הולמת אותך, יותר מזו הכחולה שלבשת שלשום. ואיך הגב, עוד כואב? והראש? והרגליים?

     

          דיצה אלפסי משתרכת ברחובות העיר: הרב הרצוג, בן-גוריון, ארלוזורוב, אבן-גבירול; מנהג עשתה לה, ללכת, לשכוח, למחוק את המוח, להמיס את המחשבות, להיות ריקה (אפילו ריקנית). היא הרי אישה טרגית למופת. והרגליים כואבות לה כל-כך. והיבלות. והמחשבות. והרב הרצוג ובן-גוריון וארלוזורוב ואבן-גבירול רואים אותה ומתעצבים עליה.

     

         ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד נוגה לדיצה.

     

     

     

    בשעות הבוקר המוקדמות, קודם שהיא פוקדת את מספרת הצמרת שלה ברחוב בן-יהודה, נוהגת מדמוּאזֶל סולַנז' לשבת בבתי-קפה. היא אוהבת להשפיל מלצריות. היא טורפת אותן לארוחת הבוקר, יחד עם הקרוּאסון. כולם כבר סבלו מנחת לשונה, בתי-הקפה הקטנים שלאורך אבן-גבירול, והוותיקים בבן-יהודה, והאופנתיים הצצים כפטריות לאחר הגשם ברחוב שינקין ובטיילת. מנהג קבוע עשתה לה, ריטואל של ההעלבות והקנטות: "הקפּוּצ'ינו חלש והשוקו מר! ותזיזי כבר ת'תחת העייף שלך, סיל-ווּ-פְּלֶה! ולקראוסון יש טעם של קרטון! ואיזה ציפורניים שחורות, סֶ'ט אַמפּוסיבְּלֶה! ובנס-קפה צפות שערות! ואצלי היית עפה מזמן לרחובות, מדמואזל! וכתמים של שפתון על הספל! ומאפרות מלאות! ואלוהים אדירים, למה הנעליים שלך לא מצוחצחות?! באיזה מין בית גידלו אותך?! והקצפת חמוצה כמו לימון! ועוד שערה אחת, מון דְיֶיה! טיפּ על בטוח לא תקבלי אצלי, על בטוח! חובבנית שכמותך!..."

     

          מלצריות מזופתות, מלצריות יפות, מלצריות צעירות. הלוואי שהיו מתות. סולַנז' שונאת מלצריות. תיכוניסטיות, סטודנטיות, אחרי צבא, לפני צבא, סתם משועממות, תפרניות. יפות. הן כל-כך יפות. הלוואי שהיו נעלמות. הלוואי שהיו נוסעות מפה, משאירות אותה לבדה, הכי יפה ברחוב, הכי יפה בעיר, הכי. פעם עוד היו שווֹת לה, אותו הגיל כמעט, אותו המחזור, אותה השנה, והיום הן רכות כל-כך, ילדות כמעט; היו יכולות להיות בנותיה. והיא מתעבת אותן, ומענישה אותן על יופיין, על נעוריהן; מה יש? מותר לה, היא הרי הגברת עכשיו, היא השולטת, היא לובשת חליפה של סוניה ריקֶל, את צווארה מקשטת מחרוזת חדשה של בּוּלגרי; היום היא הטורפת.

     

         ויהי ערב, ויהי בוקר, בוקר אחד רטנוני לסולנז'.

     

     

     

    אוֹדֶט דֶה קְרֶסי עסוקה באירוח עד מעל לראשה, גברת טְרוֹמְבֶּר וגברת קוֹטַאר וגברת בּוֹנטַן וגברת וֶרדוּרֶן; האורחות לוגמות "קַאפּ אוֹף טי" ונוגסות בטוסטים שסְוַואן הביא מקוֹלוֹמְבֶּן ומקנחות באיזו "קֵייק" ומקשקשות כמו חמש אווזות מפונדרקות שכאילו קפצו מסרט מצוייר של וולט דיסני. אודט דה קרסי מארחת מושלמת - אף שהיא גברת מעט המונית ואישה חסרת טעם מיסודה (הנוהגת להסתתר מאחורי כלים נאים ו"שיק", המון המון "שיק") - היא נהנית לארח את החוג הנוצץ בביתה; תמיד היתה מארחת למופת, כך היא נוהגת עתה וכך נהגה בימים בהם היתה נפקנית מהדרגה העליונה, עת העבירה את ימיה ולילותיה באינטימיות הפנינים שלה, כאשר חדריה הפריזאיים התפוצצו מהכיל מאהבים עד מעל לראשה.

     

         ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד מלבלבל לאודט.

                                                            

     

    מתוך 'ויהי סיפור', סדרת פרוזה, ידיעות ספרים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/7/16 01:52:
      אולי תקליט את הספרים ב icast
        9/10/11 19:57:
      כל כך אהבתי את החוש הומור שלך סוף סוף מישהו שהעלה פה חיוך על שפתיי
        24/4/10 18:24:


      מאד מאד אהבתי

      אוסי

      אשמח מאד מאד אם תיכנס ותקרא את הפוסטים ההומוריסטים שלי האחרון על פיקניק יום העצמאות.

      וגם תאהב את התמונות בגלריה מ ב טי חה.

      אוסי

      חיוך

        27/4/09 21:51:

      "פסל ידידות אמריקה ישראל"

       

      אין לי יכולת לשלוח דואר ,

      משהו היתקלקל אז פתחתי בלוג חדש ,וגם זה לא עובד.סליחה

       וחג שמייח

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1001187

        29/12/08 12:48:

      פתיחה טובה.

       

      את ההמשך אקרא מהספר

        9/11/08 08:25:

      בהצלחה חבר
        13/10/08 13:56:

      וואו, אהבתי,

      אהבתי מאוד

        20/9/08 10:05:
      *:-)אהבתי!
        17/9/08 21:39:


      איזה יופי!!!!!!!!

      דמויות מדהימות

      אהבתי וכוכב

        14/9/08 17:47:

      כתיבה עשירה

       

      בהצלחה ....

        11/9/08 11:05:


      מקסים מעורר ענין..

      * ממני.

        31/8/08 18:00:


      הכתיבה שלך ציורית ממש

      ומרגשת מאוד

       

      *

        31/8/08 09:15:


      בהחלט משאיר טעם של עוד:)

      יש בדמותה של מדאם סולנג' לא מעט,

      ודיצה כל כך מציאותית

      ציורי ויפהפה

      וכתוב מצוין

      *

        31/8/08 08:53:


      יפהפה.

      *

        31/8/08 08:38:


      היי יוסי,

       

      כתוב מצויין, מושך ומסקרן לדעת עוד.

       

      תודה לך שהבאת.

       

      אורלי

      *

        31/8/08 01:01:

      מרתק ומעניין שווה קריאה

      תודה שנתנת לטעום 

       

        30/8/08 12:53:

      מיוחד, בהצלחה.
        30/8/08 11:51:

      מקסים.
        30/8/08 11:26:

      אהבתי !

        30/8/08 11:13:


      נראה כאילו המדפים יתרוקנו בעת יציאתו.

      מדהים !

        30/8/08 09:24:
      איך שאתה כותב, אלוהים ישמור. רוצה עוד.
        30/8/08 08:58:

      הצלחת להכניס את הטמפו, הצבע והטעם...מאד סנסואלי ( באקס'נט ס'רפתי)
        30/8/08 08:38:

      ואהו   איזה  פתיחה  מעולה

      אז  הספר  שווה  קריאה

      תודה

       

        30/8/08 08:32:

      מאוד ציורי

      יפה ומעניין ,

      אמשיך לקרוא

      שבת שלום

       

        30/8/08 05:46:

      בהצלחה!

      יופי של ספר שצובע לנו רגעים של שחור ולבן בצבעים של החיים.

       

        30/8/08 02:44:

      כתיבה מופלאה.

      והלא בכל אחת מאיתנו יש קצת מהדיצה הכבויה...

      אהבתי, אמשיך לקרוא.

        30/8/08 01:20:


      ונשאר טעם של עוד..

      עלה והצלח:))

        29/8/08 23:58:

      מושלם

      ציורי

      אני ממש מרגישה

      שאני יודעת על מי אתה מדבר

      ושואלת את עצמי

      מה גם אתה מכיר אותה.

      פשוט נפלא

        29/8/08 23:55:

      היי יוסי

      נשמע נפלא

      מעורר טעם של עוד

      בהצלחה

      סוף שבוע נעים

      טלי

        29/8/08 23:54:

      כתוב מצויין!!!!

      התחלה מבטיחה לשבת

      *

      אורי

        29/8/08 23:49:

       

      יפה מאוד.

        29/8/08 23:46:


      זורם ומסקרן

      מברוק! ושיהיה בהצלחה!

        29/8/08 23:39:

       

       

      תתחדש!

      בהצלחה!

        29/8/08 23:32:

      מופלא!! תודה:-)
        29/8/08 23:30:
      כתוב היטב- בהצלחה


      יוסי,

      הללויה, כמה הייתי צריכה לחכות שתביא משהו לקרוא

      אהבתי ומחכה להמשך*

        29/8/08 23:17:


      פתיח מקסים כמעט ציורי...

      אהבתי...

        29/8/08 23:15:
      *
        29/8/08 23:14:


      מרתק..

      פתיחה מבטיחה.*

        29/8/08 23:11:


      הפתיח הזה...מעורר טעם של עוד.

      כתיבה מופלאה. תודה.

      *