
אני שונאת את חיי. למה? כי איני מסוגלת לאמר לעולם מה אני רוצה. למה? כי גם אני איני יודעת לאמר לעצמי. זוגיות - לא קיימת. זוגיות מאלצת. איך זה שאין לי את האומץ לקום וללכת למקום אחר במקום לחכות שהוא יעלם . ילדה-מדהימה. מפחיד אותי לפספס את השנים היפות שלי איתה. לפספס את הערכים שאיני יכולה להשריש בה. את הגבולות שאיני יכולה להציב לה. את האהבה שאיני מונעת ממנה אך מונעת מעצמי ואת זה היא יודעת להרגיש. אני - חיה לא חיה.
משתגעת.
|
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עצם היותי בת 31 אם לילדה מדהימה..שחולמת על עתיד טוב יותר.. זה הטוב..
הלא טוב... הוא הפחד מלקום להזיז את התחת - וסליחה על ההתבטאות.
פוחדת מכך שהזמן לא עוצר. פוחדת לפספס את האושר שמחכה לי בפינה [ אני לא מצליחה להגיע לשם] אני לא יודעת איך ..
חיה בלא נודע, לא מניעה את חיי לשום כיוון, מחכה לקסם ויודעת שאין כאלו..
לא יודעת מה נכון ומה לא מה כדאי ולמה ואם זה מה שאני רוצה..