רוניאליבלוג
פוסטים פופולאריים
-
לכבודה..:)
20/4/09 | 1467 צפיות
-
למי מחבריי שאינו מעודכן....
3/8/09 | 884 צפיות
-
ביקור בתערוכה של שולמית ניר בירושלים
26/2/09 | 1995 צפיות
-
ברית המילה, והגעגוע לדב הנמלים....
9/9/08 | 2913 צפיות
-
הצגה!
7/6/09 | 648 צפיות
-
האח הגדול
3/9/08 | 886 צפיות
פוסטים אחרונים
- גלריה לאמנות עכשווית חדשה ברמת גן, הזמנה לפתיחה 29/12/18
- הזמנה לתערוכה "האדם הסביר"/ רונית חדד בית האמנים 19/12/14
- סיבוב נוסף, עד יום שני, סאצ'י ראש בראש.... 24/10/09
- החיים וכאלה... או לאן נעלמתי.... 25/9/09
- סיבוב נוסף בסאצ'י, עשרה כוכבים יתקבלו בברכה...:-) 16/8/09
- למי מחבריי שאינו מעודכן.... 3/8/09
המזוודה הכתומה והמפוספסת..
| רפי לביא מת ביום ההולדת ה-38 שלי. זה קרה בשנה שעברה, ואני דמיינתי איך הוא מגיע עם הסנדלים התנ"כיות שלו, והמכנסיים הקצרים, סיגריה בפה, ואומר לי: "נו, עכשיו את יכולה להתחיל שנה ג במדרשה, אני לעומת זאת, צריך ללכת".... את המדרשה לאמנות כבר סיימתי מזמן, אבל ממש חיפשתי וממשיכה לחפש איזה שנה את המזוודה הכתומה והמפוספסת שלי, בה שמרתי את מכתב ההתנצלות המצחיק שכתב לי, ותלה בלוח המודעות של המדרשה לפני 13 שנה, כתגובה למכתב שאני פרסמתי. (גם אותו שמרתי במזוודה. ) כבר חיפשתי בבוידעם, והכרחתי את אמא שלי לחפש בבוידעם שלה, אבל יוק! אין זכר... איזה ילדה טיפשה הייתי! רק עכשיו בדיעבד, אני מבינה עד כמה הוא צדק! נכון שיכל היה להיות רך יותר:- לבשר לי שהציורים שתליתי בחוצפתי על קירות המדרשה פשוט בלתי נסבלים, אבל באופן שנפשי התינוקית דאז היתה מסוגלת להכיל... אבל מה לי להלין? הוא צדק , אז הוא צדק! כשהתחלתי את שנתי השלישית במדרשה, הייתי בת 24, נשואה טריה, ומלאה באמביציה! הייתי בטוחה שאני אמנית דגולה, ושיש לי כישורים של רמברנדט לפחות... יחי היהירות... זה היה שעור מדהים באגו, אבל גם כואב כל כך... אני זוכרת איך הרגשתי את האנדרנלין זורם בעורקיי כשהצבעתי בבטחון מזוייף שאני מעונינת להציג עבודות לביקורת העבודות הראשונה של שנה ג`, כשבתוכי אני יודעת שאין ברשותי עדיין אפילו ציור אחד לרפואה... היו לי בערך שבועיים. קניתי קנווסים, וצבעי שמן, או אקריליק,- אני כבר לא זוכרת, ועליתי לגג של ההורים שלי בהרצליה, ופשוט ציירתי בלי סוף... לכאורה זה אמור היה לשאת פרי, אבל הפרי שלי היה פרי באושים, כי מתוך היהירות שלי, והצורך שלי בלחשוף את יכולותיי וכישוריי הארטיסטיים, ציירתי בלי לדעת כלום. כאילו לא למדתי אמנות במשך שנתיים , ובאמת לא למדתי... היתי עסוקה בדברים אחרים.. אלוהים איזה מטומטמת הייתי... במקום לנצל את המדרשה , ללמוד כמו שצריך, לבלוע את מקורות הידע שהיו אז מסביבי בשפע, אני כבר לא זוכרת במה בדיוק התעסקתי, בללכת בין הטיפות? בלברוח מהחיים הפיסיים? בלנסות להיות רעיה לבעלי הטרי? ובעוורון מוחלט שכזה תליתי אותם! ציורים מצויירים גרוע, ציורים איומים, שבדיעבד אני מתביישת כל פעם כשאני נזכרת.... אבל אז הגיע יום חמישי המפורסם, והתכנסו להם הגברדיה המכובדת, לביא ז"ל בראשם, וכמובן שהתפלצו למראה הציורים כיאות... ואז ישבתי על כסא, ונוריתי למוות...:) לא היו לי מזהירים בשער, אף אחד לא סיפר לי שכך זה יהיה, כי בטיפשותי הרבה, לא ממש השתתפתי אי פעם לפני באחת מהביקורות של ימי חמישי.. טיפשה כבר אמרנו? ... אני זוכרת בעיקר את המאמץ הקשה לבליעת הדמעות כך שאף אחד מכל הנוכחים- (והיו הרבה נוכחים) יחוש חמלה למראי העלוב... אבל אני, פוחזת ומורדת שכמותי, כמו תמיד לא יכולתי לשתוק... אז כתבתי... כתבתי מכתב בן שני דפים - (לעזעזאל איפה המזוודה הזאת?) וביקשתי רשות מהדיקאנית דאז לתלות אותו בלוח המודעות הראשי של המדרשה. היא התקשרה לרפי שהיה אז ראש מחלקת האמנות, הקריאה לו את מכתבי הארוך המתאר את חוויתי הסוביקטיבית הקשה של הביקורת, מכתב כתוב היטב, מלא בכעס רב על מוריי המבקרים, על כאלו למשל שלא הכירו אותי בכלל, ולא את יכולותיי הקוגניטיביות, והעירו הערות פוגעות לגבי היכולת שלי להבין את גודל הביזיון של ציוריי... כתבתי להם, שהם שכחו שיש להם עסק עם בן אדם, וחוץ מלהשתין עליי, עשו הכל... הו ימי המדרשה העליזים!!! תליתי את המכתב, שכפלתי ושלחתי בדואר לכל המשתתפים בביקורת העתקים, ומאותו רגע, ככדור שלג, נהיה קרקס שלם... מכתבי תמיכה סטודנטיאלים החלו להופיע מתחת למכתבי תחת הכותרת "מסכימים איתך רונית" ... אנשים שלא הכרתי לפני כן החלו לפנות אליי ביראת כבוד... מישהי בקפיטריה ניגשה אליי ואמרה" : אני לא מכירה אותך, אבל אפשר לתת לך נשיקה?" אלה היו רגעי התהילה שלי... עלוב לא? רפי לביא תלה מכתב התנצלות קצר, שבו הוא מתנצל אם נפגעתי, והסביר שכאמן אף הוא חשוף לביקורת רבות, ושלא תמיד מדובר בחוויה קלה... גם אחת המורות /אמניות שהשתתפה בביקורת, שלחה לי בדואר מכתב התנצלות... ועכשיו, כשאני רואה איך תוכניות הריאליטי בטלויזיה הופכות אנשים צעירים באחת למבוגרים, העומדים מול ביקורות קשות אני תוהה האם כולנו כיום עומדים אחרת בביקורת? בסוף אותה שנה, אני זוכרת ששוב הצגתי, והפעם ציורים טובים יותר. רפי כהרגלו לא הקל עליי בביקורת, ובדיוק כשחשבתי שכבר עדיף לי אולי למות קצת לאיזה תקופה, הגיעה הצלה מכוון לא צפוי- מיכל נאמן מורתי המופלאה החלה לאמר:" וכרגיל אני ורפי לא מסכימים, אני חושבת שרונית מתחילת השנה משכה עצמה בשרוכי הנעליים למעלה, ויש כאן עבודות ברמה אחרת לגמרי ..." היא המשיכה לביקורת ענינית ומפרגנת, אבל חוץ מהמשפט הראשון שציטתי אני כבר לא זוכרת בדיוק את דבריה, רק את תחושת ההקלה לשמע קולה ודבריה המפתיעים... אבל רפי בשלו... באותה שנה היתה עוד תערוכת בוגרים, שנועדה לביקורת חיצונית, שניתנה בידי חיים דעואל לוסקי, ואני תליתי כמה עבודות שצוירו בספריי צבע על קנווס, ועוד ציור שמן אחד. לוסקי אף הוא לא חס כמעט על אף אחד, בביקורת נוקבת,וכשהיגיע אליי אמר:" אני לא מבין למה את מציירת בספריי, כשיש לך כאן ציור שמן כל כך מרגש"...האמירה הזו היתה האמירה היחידה הסופרלטיבית באותה ביקורת , ואני הייתי בעננים... כשיצאנו מהאולם, חברתי חיבקה אותי ואמרה: "כל הכבוד", ורפי שעבר לידינו, חייך ואמר:" עכשיו את יכולה כבר לעלות לשנה ג` "... כל כך כעסתי עליו אז... והיום בדיעבד אני יודעת שהוא צדק, ואני מצירה על כך שמעולם לא היתה לי ההזדמנות לאמר לו את זה... למרות שמן הסתם הוא לא זכר אותי ברבות השנים , הרי כל כך הרבה תלמידים עברו תחתיו... את קורותיי המופלאים בנבכי עולם האמנות ההורות והחיים אכתוב ברשומה הבאה...בכל זאת עכשיו החופש הגדול, וארבעת ילדיי כמו תמיד, מנצחים את זמני....כראוי כמובן... הו..הו.. |
תגובות אחרונות
-
סמדר לומניץ
בתגובה על
-
ר-ל
בתגובה על
-
saskia
בתגובה על שמן ושמן תעשיתי על בד, חריטות, 50x50
-
saskia
בתגובה על שמן ושמן תעשיתי על בד, חריטות, 50x50
-
הגולני
בתגובה על שמן על בד 70x 50
-
גליה-לי
בתגובה על yellow fantasy
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לאה יקירה תודה רבה מכל הלב...:)
שמחה על החברות המתהווה,
מאד אשמח שתטיילי אצלי בגלריות...:)
רוניתי יקירה, קראתי את הפוסט שלך ופשוט צחקתי בקול רם!
איזה אומץ ויושר יש לך לכתוב פוסט מדליק שכזה! אשמח לראות
עבודות שלך. אטייל לי אצלך מעט לראותה מה בעצם יצא מכל
הביקורת של רפי והעזרה של מיכל נאמן.
תודה, נהניתי!
לאה HALINKA
הי דורית, נשמע מעניין.
אני חזרתי למדרשה להשלמת התואר ב2002 וסיימתי ב2004. התעקשתי להציג בתערוכת הבוגרים.
למרות שזה היה מנוגד משום מה לתקנון, כי באתי להשלים ולא נחשבתי כ"תלמידה מהמנין"
בכל אופן, אחרי שקיבלתי אישור מגרבוז ומיכל נאמן, הצגתי.
הביקורות היו בעיקר פומביות, ואל תוך הלילה. המורים והמבקרים כבר היו כל כך עייפים.
קיבלתי ביקורת ענינית וקשה יש לאמר מחד- וביקורת נעימה ואוהדת מאידך באופן אישי ממיכל היימן.
יצאתי עייפה וכהת חושים. ישבתי עם תחושה של "הכל נגמר" ואולי באמת הגיע הזמן להרים ידיים...
ולמחרת על הבוקר קיבלתי טלפון מאוצרת חשובה, שאהבה את העבודות שלי, ולאחר מכן עוד כמה
טלפונים משמעותיים.... הייתי בין היחידים שפנו אליהם אוצרים מבחוץ.
זה לימד אותי שעור חשוב נוסף בכל הסיפור הזה.... שאם כל הכבוד ל"מדרשה" ולמורים,
המדרשה, או בצלאל, או כל מוסד המלמד אומנות, עדיין, העולם בחוץ פתוח, דינאמי, ומשתנה....
דיון מענין, מצטרפת קצת מאוחר..
אני חושבת שהקונספט של המדרשה ששיעורי באמנות הם בעצם ביקורת עבודות, שערכה הוא לא רק המשוב האישי, אלא הזדמנות לשיעור אמנות, הוא מאוד טוב ואפקטיבי.
המוסד של יום חמישי באמת היה מאוד בעייתי, ולא בגלל הרעיון, אלא בגלל שהוא הפך למעין פרמורמנס של המורים.
שהחרדה לתדמיתם עלה על החרדה לשלומו של התלמיד.
אגב, אחד השינויים במדרשה הוא שבתערוכות סוף שנה, הרבה מחזורים החליטו שהם רוצים ביקורת אישית ולא ציבורית. והרי כולנו יודעים שחלק נכבד מהמורים כשהם לא במופע פרמורמנס יודעים לתת ולעזור.
השנה למשל תערוכת הבוגרים, היתה מענינת וטובה, לא היה כוון אחיד, העבודות מלאות ענין ותשוקה ( אם כי בוסריות..) משיחות עם מורים הבנתי, שהסטודנטים פשוט לא שמו על הביקורת, בעיקר עבדו עם עצמם בסטודיו, לא הופיעו לימי חמישי.
הי דניאלה, בטוח שהבנת , לא היה לי ספק, ואולי לא התנסחתי טוב.
לסיכום שלי: "מכל מלמדיי השכלתי..."
יש סיכוי שהבנתי על מה נסוב הדיון.
יש סיכוי שבמערכת לימוד תקינה הביקורת היתה תהליך של הדברות הדדית הנבנת
לאורך ובתוך מסלול הלימודים
יש סיכוי שכל מי שלמד עבר את התהליך לא פעם
ביי דניאלה
הי דניאלה, אני מסכימה, ויחד עם זאת מסייגת.
אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה~!
אני הייתי אז ילדה, ולא כל כך ניצלתי נכון את מה שהיה למדרשה להציע לי.
רק ברבות השנים, הצלחתי להכיל ולעכל את מירב הידע שהוצע לי.
אני חושבת שהדיון כאן נסב בעיקר על אופי הביקורת, ועל הדרך , ולא על התוכן של הביקורת.
ביקורת בעיניי חשובה מאד, והכרחית. יחד עם זאת, חשוב מאד לאמר אותה, להציג אותה, באופן כזה,
שהמבוקר יהיה בהחלט מסוגל לקבל אותה, וללמוד ממנה. החכמה של מורה, להיות מסוגל להתבונן במי שלפניו
ולזהות או לנסות לזהות, מה תלמידו יהיה מסוגל להכיל , ובמה יתקשה. בכל מקרה זה נושא מורכב.
שלום לכן
קראתי בענין את התכתובת.
בתור בוגרת מוסד אחר - "בצלאל " אני מרשה לעצמי לומר ולהוסיף שנקודת המוצא צריכה להיות אחרת - הבקורת על מוריך שאחרי שנתיים של לימודים לא השכילו להעביר לך את הידע המתאים ואת התובנה של מה שראוי לתליה
קימת גם האפשרות ,שבמשך שנתיים , היה אולי גם משהו במדרשה שהיה צריך ללמד אותך את עבודת האמנות ברמה המתאימה.
לחיות זה לפעמים כואב
דניאלה
אני עושה קופי פייסט
איך מעבירים את הדיון לקהילה?
את יכולה לעשות את זה?
או שצריך פשוט לעשות copy ו paist ?
עקרונית אני מסכימה איתך כמובן.
אני רק חושבת שיש לזכור שלא כל המורים במדרשה והמבקרים בימי חמישי היו
חסרי כבוד. אני זוכרת גם ביקורות עניניות, ובונות.
אני גם זוכרת מקרים של התעללות כפי שאמרת. בחורה אחת פעם הקיאה (פיסית) אחרי ביקורת כזו.
אבל חשבתי שהנושא הזה כן עלה לדיון במדרשה במהלך השנים, וקיוויתי שחל שינוי.
יש משהו במה שאת אומרת, למרות שאני את מיכל חוויתי מעט אחרת.
אולי זה בגלל האופי האישי שלי, בו, בדרכ' אני מתקשה למצוא מושאים להערצה...:)
אבל אני חייבת לציין בהקשר הבקורתי, שאני למדתי עם השנים, שככל שאני מצליחה
להגיע למקום שבו לא מעניין אותי איך אני נתפסת עי' אחרים, אני מסוגלת להכיל בתוכי
גם ביקורת קשה ומסוייגת. זו לא תובנה שמגיעים אליה ביום אחד. זה תהליך.
אני מסכימה שפרגון , אהבה, הכלה, והקנית ידע דרך הפורמט הנשי האמהי- תורמים לצמיחה
לעומת שיפוטיות , וחשיבה לינארית , מושכלת בלבד, חסרת רגישות המאפינת בדרכ' את
הביקורת הגברית -תורמים לדיכוי יצירתי.
אבל בסופו של יום, הכח האמיתי הוא להכיר במי ומה שאתה ללא קשר לאיך שאתה נתפס עי' אחרים.
לכן, לפעמים גם שעורי חיים מהסוג הנדון, וכפי שכתבתי בפוסט - "שעור באגו" בסיכומו של דבר יכולים
להוביל לצמיחה ולאו דווקא למוות פנימי. אבל כמובן שלא הייתי הופכת בגלל זה את האקט הביקורתי המאפיין
את המדרשה לאג'נדה החינוכית שלי...:)
הי איריס,
קודם כל, תודה רבה על התגובות . מעוררות מחשבה.
אני חייבת לציין שבאופן סובייקטיבי אני חווה את הנושא מכמה פרספקטיבות של ראיה,
ואני לא לגמרי בטוחה ונחרצת במסקנות שלי לגבי אופן הביקורת במדרשה.
לגבי ההנחות שהצגת, אני זוכרת שאלו היו שהטרידו אותי באותה התקופה.
חשבתי אז במושגים של "סירוס", וחינוך.
ההתיחסות שהיתה לי אז במכתב שכתבתי הייתה בהחלט על האופן שבו המבקרים בעלי הכח
התעלמו לחלוטין ממני כאינדיוידום, ובאמת לא היה כמעט קשר עין בינינו במהלך הביקורת.
המחוות החיצוניות היו פומפוזיות, והיתה מחיקה מוחצת של הרעיון שיושב מולם אדם צעיר
בעל עולם פנימי משלו.
המחשבה שיש כאן אולי אפילו היבט כוחני כמעט מיני לא עלתה על דעתי, וזו תפיסה מעניינת להתבונן
בה.
אני זוכרת שכתבתי להם שהיתה לי הרגשה שעוד רגע הם יפתחו את הרוכסן וישתינו עליי...(רק עכשיו
אחרי שקראתי את דברייך אני יכולה לראות גם את ההיבט המיני...)
ובכל זאת....
זו שאלה מענינת לכשעצמה, האם אדם שעומד מול ביקורת על יצירותיו, בהכרח עומד מול סירוס, או מול
אופציה מסרסת בלבד, או שמא יש כאן גם הזדמנות מדהימה לצמיחה מתוך שיעור חשוב בתיווך שבין האני הפנימי
אל מול החיצוני.
אני עדיין מחזיקה בדעתי, שבהיבט העניני הם כמובן צדקו. יש משהו לא הוגן ומחוצף מצד תלמידה שלומדת בממסד
או גוף בעל ידע להתעקש להציג עבודות לא ראויות לתליה. אני כיום שוות נפש עם מה שקרה.
זה מעניין משום שתמיד טענתי שהרעיון ש"מה שלא הורג מכשל" הוא קשקוש - בהשאלה : קחי אדם ותכי אותו באלה,
תפסיקי רגע לפני שיפח נשמתו, ואז תבדקי, האם יצא מחוזק מהניסיון? לאחר שהחלים, האם הניסיון הזה תרם לו?
זו שאלה מענינת.
בהיבט המגדרי שהצגת אני לא לגמרי מסכימה. רוב המורים החזקים במדרשה היו דווקא נשים. רפי לביא אמנם ישב
באולימפוס, והיה דמות פוליטית בלתי מעורערת אמנם, אבל אני לא בטוחה שברבות הימים מיכל נאמן היתה רחוקה
ממנו בכוחה העצום בתוך המדרשה.
מעניין אותי כיום, ואולי זה נושא לדיון נוסף, האם העולם האינטרנטי, והעולם שבו תוכניות הריאליטי מביאות את
האנשים לעבור תהליכי אינסטנט להמונים משנה משהו ביכולת שלנו להתמודד מול ביקורת שכזו?
כשילדים צעירים עומדים מול חבר שופטים ו"נצלבים" בשידור חי מול מאות אלפי צופים, שבוע אחר שבוע,
האם יגיע רגע וכולנו נהיה כהיי חושים, האם" זה טוב ליהודים?" מעניין.
דבר נוסף שצרם כ"כ היה הדיון שהתנהל מעל לראשה של המציגה. בד"כ הדוברים פונים אחד אל השני ולא אל האדם שאליו מיועדת הביקורת. זו דוגמא יפה לרגע של חפצון. מבחינתי פתחת תיבת פנדורה. אחלה נושא לתערוכה קבוצתית. וגם סוג של פגישת מחזור. אני לא טובה עם כסף אז אני נותנת לך רעיון מעולה בחינם.
אני בדיוק קוראת את המאמר של קייט מילט "תיאוריה של פוליטיקה מינית". בהיבט הסוציולוגי היא כותבת:
"המוסד העיקרי של הפטריארכיה הוא המשפחה. המשפחה היא בעת ובעונה אחת בבואה של החברה הרחבה והקשר אליה, היא יחידה פטריארכלית בתוך השלם הפטריארכלי. המשפחה, המתווכת בין הפרט למבנה החברתי, ממשת שליטה והליכה בתלם במקומות שבהם הסמכות הפוליטית וסמצכויות אחרות אינן מספקות. ...היא פועלת כיחידה בממשל של המדינה הפטריארכלית, השולטת באזרחיה באמצעות ראשי המשפחה. גם בחברות פטריארכליות המעניקות לנשים אזרחות חוקית, הנשים נוטות להיות נשלטות דרך המשפחה בלבד והקשר הרשמי שלהן עם המדינה מועט או נעדר."
אני מציעה להתייחס למדרשה כאל יחידה משפחתית ולסמן את דמויות האב והאם השונות שתיפדו בה לאורך השנים.
אני מדמה בעיניי רוחי את מאות הנשים שחונכו במדרשה, ולא הצליחו לפרוץ את מחסום השתיקה/ ההשתקה הנשית.
כ"כ מעט גברים בוחרים ללמוד במדרשה, גם האמנות וגם ההוראה נתפסים כמקצועות נשיים ובכל זאת עמדות המפתח הניהוליות והבכירות מאוישות (ומיואשות) לאורך השנים ע"י גברים.
המרד בסמכות ההורית המדרשתית נדרש להיות מאד תקני. ומכאן הפחד שמונע מרב הסטודנטיות לומר משהו בבביקורות של יום חמישי ובביקורות בכלל. השתיקה לא בהכרח נובעת מבורות, אלא מפחד, מסוג של טרור לא מדובר.
סטודנטית שגדלה במקום שמעודד שיח- תלמד לדבר את השפה. השיח המדרשתי בימיי היה מצומצם ליודעי דבר. הפיכת השיח לנגיש יותר עמד בניגוד לאינטרסיים ההיררכים של המבנה המדרשתי.
זוהי הזדמנות לבחון את תהליכי התיווך שמציעה המשפחה המדרשתית לבנותייה בכניסתן אל עולם (או שדה) האמנות.
לא ייאמן. 12 שנה עברו, והחוויה צרובה בזכרונך בכזו בהירות. מה אמר לביא, מה אמרה מיכל, ומה לוסקי.
כבוגרת המדרשה אני חושבת שטקס המעבר המרהיב של ימי חמישי, הוא הדוגמא המובהקת ביותר להנצחת ההיררכיה והמעמדות. הכוכבים העיקריים והנצחיים של הביקורות הם המורים ולרגע לא הסטודנטים. עקבתי בקפידה אחרי ביקורות יום חמישי, ביקורת אמצע שנה וסופשנה. בעיני זו לא דרך נכונה ללמד. תחושת הגאווה במתחלפת לעיתים קרובות בצליבה או סגידה היא אכזרית ונצלנית. אילו הייתי כותבת היום עבודה סמיניריונית הייתי כותבת אותה על ימי חמישי במדרשה.
אמת גדולה הייתה במכתב שלך לרפי, (בלי לקרוא אותו וגם אם הוא התנצל. וגם אם הבקורת שלו הייתה נכונה.)
חבל שלא נמצאו המכתבים. אולי תשכתבי? הרגע שאת מתארת הוא רגע של התמרדות מעוררת הערכה.
המדרשה, כמוסד שמרכז כ"כ הרבה אנשי דעת, אינליגנטיים והומאניים סיגל לעצמו דפוסי חניכה דכאניים.
ייתכן שהדברים השתנו מאז שסיימתי ללמוד שם, לפני חמש שנים, (זה יפתיע אותי אם כן).
מחשבה על ראשי פרקים אפשריים:
פרק אחד הייתי מקדישה ליחסי השתיקה דוברות.
פרק שני ליחסי ההיררכיה בין הדוברים.
אולי גם נסיון לבחון את זירת הביקורות כמרחב מיני. אין ספק שזהו המרחב המעורר ביותר- כמעט סוג של אורגיה.
אני עוד צריכה לפתח את זה.. וקצת מאוחר. לילה טוב.