למה המתח הזה שיש בי כל הימים האחרונים? היום נזכרתי כמה מנוחה ושלווה הייתה לי בשבוע אחד ומיוחד בהודו. אז הנה, קצת נוסטלגיה אל שבוע בו זמן הווה קיבל משמעות מלאה.  

 _____________________________________________________________

 פולג'טי אשרם.  הלכתי לשם לשבוע אינטנסיבי של יוגה ומדיטציות. 5 ק"מ במעלה הכביש מרישיקש. ממוקם לו אשרם שקט, בלב טבע גדול ליד הגנגס הגדול. מצחיק, המילה גנגס תמיד העלתה בי מחשבות על נהר מטונף בו שורפים גופות ומתרחצים בו מליוני הודים.  אף פעם לא חשבתי במונחים של נהר טבעי, פראי בצבעי טורקיז וכחול, עוצר נשימה. הטבע מיד מכניס אותי לקצב אחר. אין פה שום קול חוץ מציוץ ציפורים, מילים קצרות בהודית והמנטרה הקבועה שגנגה שרה ליקום ולי. שלווה גדולה יורדת עלי מרגע שהגעתי. 

צלצול פעמון דוינג דוינג מעיר אותי ב5:30. אני פוקחת עיניים, לחדר נעים . מדליקה נר. שמה מוזיקה מרגיעה, וסוגרת. הראש רוצה לשאוב את השקט של המקום. מדשדשת, עטופת שמיכות בקור של הבוקר לחדר היוגה והמדיטציה.

6:00. אנדי מנחה אותנו בחצי שעה מדיטציה. אנדי הוא שילוב משעשע של רוחניות ומבט מדיטטיבי תמיד, לבין היותו בריטי מחוף ברייטון, עם כל הגינונים המבטא וחשיבה שנלווה לכך. נראה בדיוק כמו הנסיך הקטן . אנשים מתאספים לאט ובדממה ומתיישבים. אני מנסה להתרכז. אנחנו השמיים והמחשבות שלנו הן העננים שחולפים בהם. הביטו בענן שחולף, אל תלחמו בו. לוו אותו.

 אני מביטה בעננים שחולפים. מחשבות על אתמול ומחר. הנה ענן של כעס על המצלמה המקולקלת שלי. הנה ענן של ציפייה ושאלה מה יהיה איתי ועם מייקל הבחור האוסטרלי שפה. הנה ענן של לאן לנסוע בסוף האשרם. מדי פעם השמיים הכחולים מבצבצים חזרה ואני נושמת אותם בשקט, ואת עצמי.

  6:30 המדיטציה מתחילה ונגמרת במנטרת האום, מנטרה נוספת לשיווה הגדול והנורא. אווווווםםםםם. הגוף מתמקד בצליל שמשמיע. אום שר גם הגנגה שלאט לאט נגלה באור הזריחה. 

  “cleansing”6:45

 לליטה המורה ליוגה מנחה אותנו בגינה המקסימה במורדות האשרם כיצד לנקות את האף. כל אחד מקבל משפך קט עם מים חמימים. מזליגים את המים לנחיר אחד, נושמים מהפה ונותנים למים לצאת מהנחיר השני. נהדר. כל כך פשוט. לליטה היא עמוד השדרה של הקורס. היא חיה 20 שנה באשרם, נהלה חיים אדוקים, עזבה את משפחתה שבבודגיה לטובת חיי הדת, וגם בין השורות אני שומעת קשיים רבים במשפחתה. מיום ליום אני רואה את הכוח, האדיקות התום הצניעות והטוהר של לליטה. כשהיא מספרת לנו את סיפורי המיתולוגיות החגים והריטואלים עיניה נוצצות  אני שומעת את לליטה הילדה בת ה5 שגדלה על הסיפורי האלו. 

 7:00-8:30- שיעור יוגה. הגוף עדיין תפוס וקר מתרגילי אמש. לליטה מחממת אותו לאט ובהדרגה. הגוף נפתח, הנשימות העמוקות   עוזרות לו. מדי פעם ליטה עוצרת ומבקשת שנקשיב  מה עובר על הגוף:. 

  you feel, you feel that all poison go out, your chest your lungs are clean. 

אני מקשיבה לגוף ,והוא מספר לי בשמחה.  

9:00. ארוחת בוקר

 סיר עם דייסה מימית דלוחה וקרה מחכה לנו. שתי בננות לכל אחד. וצ'אי טוב. מאוחר יותר ישתפר האוכל והדייסה תעבור בהדרגה להיות סמיכה וחמה יותר. אוכלים בדממה. לא מדברים אחד עם השני עד השעה 13:00. אין לי צורך לדבר עם אף אחד. האנרגיה הפנימית נשמרת. אני אוכלת. אין אפשרות לבחור את האוכל. המוח לא עסוק בבמה יאכל היום. הקשר בין אוכל ורגש נקטע. אוכלים כי צריך. אוכלים מתוך התרכזות. 

 9:00- 11:00 זמן חופשי. עולים לגג לשיזוף נעים של שמש מלטפת ובוהים בנוף קסום של הגנגה בין ההרים והגבעות. לקרוא אני לא מצליחה ולא רוצה. כאשר הימים ימשיכו, שמן השתיקה ילך ויפחת, והקבוצה תכופף את החוקים. יש בזה כיף ושמחה, לגלות את האנשים. ויש בזה גם איבוד אנרגיה מורכזת של הבוקר. 

 11:00-12:30. צלצול פעמון מסיים  את התחרדנות הבוקר וקורא להליכה מדיטטיבית. הולכים בקבוצה, ובהמשך הימים לבד, במסלולים שונים. המטרה היא להרגיש את ההליכה, הטבע, המראות, מתוך שתיקה. משתמשים בצעדים כמו בנשימות, כדי להחזיר את הגוף לכאן ועכשיו. כאן ועכשיו. אני מבינה פתאום שזו תעלומה בשבילי, כיצד להרגיש כאן ועכשיו. אני מרגישה כאן ועכשיו ברגעים אינטנסיבים. אבל כדרך חיים? כחלק מהיום יום? קשה לי.

אני הולכת עם הקבוצה בשקט. שביל של 10 שניות מוציא אותנו אל הגנגה הגדול. היופי חודר לעצמות. פינות חמדה של חול לבן ומי טורקיז. לליטה אומרת שאם נקח מי גנגה בבקבוק, גם אם אחרי שנה נפתח אותו, הבקבוק לא יסריח. היא מאמינה בזה בלב שלם פשוט ושמח. אמא גנגה דואגת לכולם. אני פוסעת. יונקי דבש בצבעים מדהימים עפים. הקופים שבכל עץ כבר מזמן הפכו לעניין של מה בכך. ובכל זאת עננים באים בשמיים הכחולים שלי. חוויות עם אנשים. החמצות ונצחונות, ציפיות, ציפיות. כיצד לנטרל ציפיות מאנשים סביבי. כיצד לשחק את המשחק העדין של קבלת המציאות מול עיצוב המציאות כפי שאני רוצה שתהיה. הכל חולף, מזכירה לי אמא גנגה. הכל חולף.  

ביום אחר נלך בשעה זו למפלים. פוסעים בכביש וחותכים בעלייה חלקלקה ותלולה. ריח היער והמים מכה בי. פוסעים בדממה. צמחייה ירוקה, ריחנית חיה וצפופה. פלגי מים קטנים זורמים. כמו בכלי הנגינה ההרמוניין ההודי, הם נותנים את הטון של שירה הגדולה של הטבע מסביב. משמאל פתאום נגלית מערת נטיפים יפהפיה. דממה מטפטפת באפלה. הכל חזק יותר, חי יותר. והגוף נקי. ציוף הציפורים, זרימת המים, קשקוש הקופים, הטבע החי.

 פתאום הם נגלים, המפלים. אין אלו מפלים רגילים, זורמים או שוצפים. יש בהם דממה. אני המומה. כאילו תפאורת גשם יורדת בדממה. המים יוצרים נטיפים אינספור של אזוב, מבצבצים מנצנצים מבין הצמחייה. כאילו אני נמצאת בסרט מצויר אגדי. הכל רטוב ריחני נוצץ ושקט. אני מחייכת, מנצנצת בעצמי. משמאל יש מערה קטנה. אני נכנסת. בגדי נרטבים ואני מאושרת. קסם. אני בתוך המערה- רחם אפל ומתוק. יוצאת החוצה, נוגעת באזוב, ומופתעת לגלות שהנטיפים רכים ומתגמשים בין האצבעות.  הכוח של ההתפעלות השקטה. אי אפשר להתפעל בקול עכשיו, לצעוק וואו לצלם, או אפילו לחבק מישהו שאיתי. החוויה נשאר פנימית ומרוכזת עד כדי התפוצצות. 

 12:30- ארוחת צהריים.  לוקחים את צלחת התאלי האישית, הכוס והכף ומתיישבים בחדר האוכל. כלומר, על המחצלות ברצפה. מתיישבים בדממה, ומחכים לאוכל. תאלי. תמיד תאלי. בימים הראשונים בסיסי ביותר, ועם הזמן יש גיוון במנות הצד של התאלי. הטבח הטיבטי עב הכרס וגדול החיוך רץ מתכופף ומגיש לכולם אוכל. האוכל בא לגוף כמו מתנה. כל ביס מורגש. אוכלים בתיאבון .הצ'פאטי טעים, הדל חם ונימוח, הצ'טני נהדר. אוכלים בדממה. לפעמים מחייכים זה לזה, לרוב כל איש רכון בצלחתו. בהמשך הימים יבואו צבעים שיעסקו בשיפוץ וסיוד מבנה האשרם לשפוץ. אחד מהם תמיד יקפיד לשבת מולי על הרצפה. אמצא את עצמי מפלרטטת איתו במשחקי עיניים סקרנות ושובבות. נחמד לשבץ את הניקיון הנפשי הכללי בחרוזים קטנים של תשוקה והתרגשות.

 14:30-16:00- זמן דיון והרצאה. המנחה הוא סטיבן, דמות בפני עצמה, אמריקאי, עורך דין ומהנדס. לדעתי פשוט אחד שעבר סוג של קריסה כאוטית של  ה"עצמי" שלו. מאז הוא חוקר את המוח ואת התיאוריות לפיהן הכל סובייקטיבי וכל המציאות בעולם היא פיקציה. קשה לי עם סטיבן. הוא לא מיישם את השלווה והשקט שהוא טוען לה. כל הזמן מתגברת אצלי תחושה שהמערביים השוקעים עמוק אל תוך הרוחניות ההודית עושים זאת בטון מזויף. היום התווכחתי עם סטיבן , הייתי הילדה הרעה והספקנית. הטבע הוא עובדה מוצקה אני אומרת לו. והידיעה הזו מרגיעה אותי. סטיבן טוען שיש שדה פוטנציאלי אין סופי של קשתות בשמיים, שכל אחד רואה או לא רואה בהתאם לזוית בה נמצא. למעשה הוא דן בשאלת העץ הנופל ביער: האם משמיע קול גם אם איש לא נכח לחזות בו? המחשבות האלו מאיימות עליי. מספיק קשה לי עם עצמי, אני רוצה לדעת שהמציאות בחוץ קיימת, הד.נ.א. קיים והפוטוסינתזה תמיד תבוצע, עד קץ הימים.

  16:00-17:30- שיעור יוגה נוף. הפעם יותר דינמי ואינטנסיבי. הגוף מקבל בדממה את הנחיותיה של לליטה. היא מדהימה בגמישותה ובשקט שלה . השרירים תפוסים ועוד יומיים התפיסות תשתחרר. אני מתמכרת ליוגה.  היא אמיתית פיזית ללא יומרות ופלצנות, ועדיין נותנת אפשרות אמיתית לפקס את עצמי, לעשות מן  אלוהים איפוס מערכות. "אני פה", מזכיר לי הגוף. תקשיבי לי. תרגישי אותי. תשמחי בי.

  17:30, תרגילי נשימות . לליטה מקפידה בסוף כל נשימות לשיר את מנטרת האום . בשבילי זה כמו פיתוח קול. אחרי היוגה והנשימות הקול יכול להפיק כל כך הרבה. אני מוצאת את עצמי שרה פה יותר   מאשר בשיעורי השירה שלקחתי. נגמר הסשן. בסופו לליטה אומרת תמיד:

"And pray to god,  which god you like"

 באופן מוזר ביותר אני מתפללת. תודה אני אומרת לו. תודה תודה תודה.  

מזמורי האשרם והשירה המשותפת מתחילים ב6:00. אנו מצטרפים לסוואמי שמקדש את הגנגם או איך שקוראים לזה. נראה לי עבודת אלילים לחלוטין. אך השירה יפהפיה וחברת בין האנשים. בהמשך הימים יצטרפו אלינו חסידי ראמה וקרישנה,ש הגיעו מקולורדו בעקבות הגורו שלהם, . הם נראים לי הזויים לחלוטין, כמו פטה מורגנה, כמו רוחות רפאים. אבל כשיפתחו את פיהם וישירו, אפתח גם אני. רוחות הרפאים האלו יפתיעו אותי וירגשו אותי עם שירים עבריים שהם מכירים: הבאנו שלום עליכם, קדוש קדוש קדוש, הנה מה טוב ומה נעים. בלב אשרם הודי הסוגד לשיווה, אורגת  לי חבורה מקולורדו את החוטים המחברים יהודים מכל העולם. הציניות שאני מורגלת בה נושרת כמו בגד חם שאין בו צורך בערב אביבי. 

  19:30 : ארוחת ערב, אחרי מקלחת מהירה בהוט באקט כמובן. טעים טעים נמוח הצאפטי והאורז והשעועית. טעים טעים הצ'טני והמים. התרכזות בלעיסה. התבוננות באנשים. שלווה.  

 20:15. מדיטציה. אני מתמכרת למבטא הבריטי של אנדי. בהמשך הזמן הוא ימעיט בהנחייה וייתן לנו להתמודד לבד עם העננים שכל הזמן נמצאים:  לאן אלך עם מי אהיה מה אעשה איך אחזור לארץ. כעסים, עייפות, כמיהה למגע, מחשבות על כלום. עדיין שם תמיד, יחד עם רגל שנרדמת וגב שכואב. לפעמים אני משתעשעת במחשבה, - האם אני יכולה להשפיע עכשיו על מישהו במחשבותיי? האם מישהו עכשיו חושב פה עליי?  הלוואי שמייקל חושב עליי. המדיטציה נגמרת. עינני נפקחות בחשכה לחשיכה אחרת. נגמר היום. הכוכבים נגלים, שמיים נקיים לחלוטין.

...בהמשך הימים אמצא את עצמי מחזיקה ידיים עם מייקל מול הכוכבים. הכאן ועכשיו יהיה אינטנסיבי מתמיד. עוד חוק אשרם שנשבר בשמחה. גם מייקל יהיה בסופו של דבר חוויה חולפת.  הכל חולף יזכיר הגנגה תמיד, בזרימה לאה ובשצף קצף. אאאאאאאוווווווםםםםםםםם.