אמצע יוני. ברדיו מישהו ממלמל משהו על החום ועל בד חדש, נושם, שיוצא לשוק. לא שמעתי בדיוק מה שהוא אמר אבל הבנתי את הרעיון. בחוץ אנשים הולכים מהר, מנסים לברוח מהלחות, שמצידה משיגה אותם ותופסת טרמפ על החולצות שלהם. כולם נוצצים, מבט סובל על פניהם ואפילו החיוכים נראים קלושים, דורשים יותר מדי מאמץ. אני שומע את השכנה שלי מתקלחת, בטח במים קרים, ונזכר איך הזדיינו בים. לא אני והשכנה שלי, אני ואת . איך היה לנו טוב בים, המלח שורף את השריטות על הגב שלי, המים שוטפים מאיתנו את זיכרונות הבגידה.השכנה שלי סגרה את המים ודמיינתי אותה מתנגבת. היא הייתה יפה וסודית. קיוויתי שהיא תדפוק פתאום בדלת, עם החלוק ושיער מטפטף. הייתי מוכן שהיא תבוא, אפילו בשביל להתלונן על הרעש שעשיתי אתמול או לקחת כסף לועד הבית.פתאום שמעתי את השיר שלנו ברדיו. לא שלי ושל השכנה, שלי ושלך. יכולתי להרגיש אותך נצמדת אלי, כמו לפני שהתחיל כל הסיפור ההוא, הסיפור שלקח אותך ממני. בחוץ היה חם, חנוק, האוויר עמד בהתרסה, מנסה לבדוק את הסבלנות של האנשים. כלבים נדבקו לרצפה הקרה, שואבים ממנה את טיפות הקור האחרונות, מלקקים את עצמם.רק אני, באמצע אוגוסט, שכבתי במיטה, הבוקסר נדבקים לי לגוף, ורעדתי. היה לי קר כשחשבתי עלייך, כמו אז בים. רעדתי כמו שרעדתי כשאמרת לי שאת הולכת.היה לי קר.החשמלאי שבא לתקן לי את המזגן דפק בדלת. נתתי לו לדפוק, יכולתי לשמוע את הזיעה נמרחת בין האגרוף שלו לדלת שלי, והמשכתי לרעוד.דמיינתי שאולי זו השכנה שלי ולא החשמלאי, אבל הדפיקות היו גבריות ועצבניות.שילך להזדיין, חשמלאי בן זונה. מי צריך מזגן אחרי שהלכת.הוצאתי את הפוך מהארון והתחלתי להתכונן לחורף. נראה לי שהולך להיות חורף קשה.
|