איבדתי את עצמי.

זה היה די מביך, כי איך אני יכולה לחפש את עצמי? אני לא יכולה לבוא לאנשים ולשאול: "סליחה, אולי ראיתם אותי?"

חיפשתי בכל מקום, אפילו במגירות. זה הכל הזיכרון הדפוק הזה שלי.

רציתי לפנות למשטרה בזהות בדויה, אבל עדיין לא עברו 24 שעות, אז הם בטח לא יעשו שום דבר.

התבלבלתי לגמרי ולא ידעתי מה לעשות. אף פעם לפני כן לא הייתי בלי עצמי. הייתי בודדה ועצובה ורציתי הביתה. קראתי לי, אבל לא באתי. אולי היה לי טוב יותר בלעדי ופשוט ברחתי ואני מתחבאת לי באיזו פינה, מחכה שאני אלך?

התחלתי להיבהל. בלי עצמי, מי אני בעצם? החברים שלי יכירו אותי? הם ישימו לב בכלל שאני לא עצמי?

איפה יכולתי להישאר? תחשוב, מוח, תחשוב. אחרי חצי שעה של חשיבה מאומצת עדיין לא ידעתי.

ניסיתי להרגע. אולי זה לא יהיה נורא כל כך לא להיות עצמי? שינוי אווירה, החלפת דמות. אני יכולה להתחיל מההתחלה, לנסות דברים חדשים. אין לי שום מוניטין לשבור, שום תדמית להרוס. אין ציפיות. זה דוקא נשמע די נחמד. התחלתי להנות מכל העסק, ודוקא אז, נתקלתי בי. גם אני הייתי מבולבלת, אבל מיד התחברנו, ושוב הייתי כמוני.

אבל לפעמים, אני נפרדת מעצמי. ככה, רק קצת, מתנהגת קצת אחרת, ומיד חוזרת כדי לא לאבד את עצמי שוב.