ביום שהצחוק והבכי נפגשו , היתה הרגשה שזה לא ייגמר טוב. היה מין מתח כזה באוויר כמו בבליינד דייט של שני מכוערים, אבל הרבה יותר אינטנסיבי. וגם אף אחד מהם לא יכול היה לקום ולהגיד שהוא נורא עייף, או שהוא שכח לכבות את התנור.

מלבד המתח, היתה גם התרגשות כזאת של ראשוניות. שניהם ידעו שלא הרבה פעמים הם עוד יהיו בסיטואציה טעונה כל כך. הבכי הביט בצחוק במבטו הנוגה, שלמרות שהיה משומש וממוחזר , לא איבד את הקסם המיוחד שלו, שגרם  למי שספג אותו לחוש צריבה קטנה בבלוטות הרחמים הנסתרות ביותר. הצחוק ידע שזה לא מנומס, אבל לא הצליח להתאפק, ושלח בתגובה חיוך עליז במיוחד. הוא חשב שאולי זה ישבור את הקרח, וגם אם לא, זה היה הנשק הכי חזק שלו למצבים מביכים.

הבוקר שבו נפגשו הצחוק והבכי, היה באופן מפתיע בוקר לגמרי רגיל. הבכי עבד קשה בלילה לפני כן, שהיה מלא  בנערות שחבריהן נטשו אותן לטובת האביב, שהגיח והבטיח אפשרויות חדשות. גם המוות לא ריחם, למרות שידע שגם ככה הבכי עובד מספיק קשה. בגלל זה שנא הבכי את המוות, בגלל חוסר ההתחשבות הזו. פעם אחת הוא ממש הגזים, כשהבת של הבכי התחתנה. כולם כל כך התחשבו וניסו לעזור, אבל המוות.. הוא יש לו חוקים אחרים, ודווקא ברבע לשמונה, כדי שיתלבש יפה על מבט, ריסק משאית לתוך אוטובוס עם ילדים. ורק בשביל הכיף, היה הראשון שהשאיר לבכי הודעה בביפר.  הבכי הספיק לראות את החופה המקוצרת, דחף פולקע ורץ לעבוד. מאז כולם ידעו שהבכי מחפש את המוות בפינה, אבל שאין לו  כל כך מה לעשות, כי מה כבר אפשר לעשות נגד המוות?

הצחוק לעומת זה ישן טוב מאוד בלילה, והבכי יכול היה להבחין שהוא מבסוט מעצמו אפילו יותר מהרגיל ( ממה שיצא לו לראות בתמונות). באופן כללי הצחוק היה עובד בדרך כלל ביום, כי בלילה העולם היה פונה לכיוונים פחות שמחים.  הוא גם סידר קומבינה עם צוותא ודומינו גרוס שלא יגמרו את ההופעות מאוחר מדי, ובכל מקרה הסטנד-אפ והקומדיות כבר לא ממש הצחיקו כמו בימים הטובים. כשהצחוק נזכר בימים הטובים, תמיד הוא חשב על שייקה אופיר. כמה שהוא היה עובד קשה, בשביל שייקה הוא היה מוכן לתזז כל הלילה. חוץ משייקה, כמעט אף אחד לא הצליח להצחיק את הצחוק. 

ואז, כשהם שתקו ככה פנים אל פנים, כל אחד עם הפוזה שלו, השקט חשב לעצמו שאם הוא נשאר כאן עוד חצי דקה, המצב רק יילך ויחמיר, וחוץ מזה שהוא צריך להיות באיזה מקום בין שתיים לארבע.  וככה בשקט בשקט, כשחשב שהבכי והצחוק לא שמים לב, הוא פנה והלך משם. באותו רגע שהשקט נעלם אמר הצחוק בבדיחות: "תגיד, השקט הזה שהיה כאן, למה הוא פנה לפני שהוא הלך?"  הבכי, שמסתבר שגם הוא שם לב לפרטים, הוסיף: "ואם הוא כבר פנה, לפחות היה מאותת לפני זה".  באותו רגע  שמעו הבכי והצחוק צרחת כאב איומה. היה זה הקרח, שנשבר באותו רגע לרסיסי קרח קטנים שאיבדו את קרירותם. הצחוק פרץ בצחוק מתגלגל. זו היתה הפעם הראשונה שצחק ככה מכל הלב, צחוק אמיתי, מאז הופעתו האחרונה של שייקה אופיר. ולא שהשנינות היתה כל כך משוננת, פשוט לשמוע יציאה כזו מהבכי, זה שבר אותו.  הבעיה היתה עם הבכי שלא צחק אף פעם. הבכי הבין שהוא תוקע את המצב, מצא פתרון חינני , ופשוט בכה מרוב צחוק. עיניו נמלאו דמעות אושר גדולות ורטובות, והוא אפילו העלה חיוך קטן על שפתיו הקמורות תמיד. הצחוק קלט את האושר הזה בעודו מתפתל על הרצפה, אוחז את בטנו שאיימה להתפקע. הוא הבין שהוא נוכח ברגע היסטורי, והיה גאה בעצמו על חלקו בכל העניין. 

כששככו גלי הצחוק ההיסטריים, ודמעות האושר של הבכי התייבשו על לחיו,  מצאו את עצמם הצחוק והבכי קרובים מאי פעם. הריחוק התרחק לו לאיטו, וההתרגשות התפוגגה לה כמו שרק התרגשויות ידעו להתפוגג, והם התיישבו עם הגב לקיר, עישנו סיגריה ודיברו.  הם דיברו על עבודה, על כמה הם דומים, ריכלו על הרומן בין השנאה והקנאה, וניסו להחליט אם עדיף להיות צחוק או בכי. הבכי סיפר לצחוק את הסיפורים הכי עצובים שהכיר. הם באמת נגעו ללבו, ופעם או פעמיים אפילו הצליחו למחוק לו את החיוך המטופש מהשפתיים. הצחוק סיפר לבכי את רצף הבדיחות השחורות הכי מטורפות שהכיר והבכי, למרות שבימים אחרים היה בצד השני של המתרס, היה מאוד מרוצה מהבדיחות על הלן קלר. האהבה, שמלכתחילה לא היתה מיועדת לאירוע הזה, עברה בסביבה במקרה ולא חשבה שתישאר יותר מדי. פתאום היא פשוט לא יכולה היתה ללכת. היו לה המון סידורים לעשות, אבל היא פשוט היתה תקועה שם, בין הבכי והצחוק. היא קיוותה שאולי החברות תבוא להחליף אותה, אבל בתת המודע ידעה שאין לה תחליף במעמד כזה. ביום שהבכי והצחוק נפגשו, הזמן חכך בדעתו אם הוא אמור לעמוד מלכת, ובסוף הבין שאין לו את היכולת הטכנית לכך והמשיך בדרכו.