רוק מיי וורלד. מה כבר רציתי בחיים? סקס טוב, אוכל טוב ומוסיקה טובה. לא נהנתנות מופרזת במיוחד, נכון?.רצה הגורל ולא נהייתי מוזיקאית, גם לא שפית מוצלחת, ותודה לאל, גם לא ליצור דו איברי, כך שהאושר שלי מצא עצמו תלוי בכישרונותיו של האחר, משתוקק לדבר הגדול הבא.אחרי ההופעה של הניו יורק דולס, אם להקות הגלאם רוק ביום רביעי בברבי, הבנתי את משמעות הביטוי "רוק מיי וורלד". שום דבר לא מפחיד את דיוויד ג'והנסן, סולן הדולס, והאורגינל היחידי ששרד מהקמתה של הלהקה בשנת 71 וגם יש לו סיבה טובה לכך: הוא חי בועט, ונהנה מכל רגע. אמנם קהל רב לא נכח במקום, והסאונד לא היה חברותי במיוחד, אך האנרגיה שהציפה את רחבת הברבי, היישר מהגיטרה של סילביין סילביין (היהודי) ועד לאוזנינו המשקשקות מפחד לנזק בלתי הפיך, חשמלה את כל חובבי הפאנק רוק התל אביביים שידעו להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. למרות שהדולס לא עלו עם מסקרה וליפגלוס מנצנץ, כפי שהיו נוהגים לעשות בשנותיהם הפרועות, הם עדיין הצליחו להעיף לשחקים את כל מי שפקד את הברבי באותו הערב -בעיקר אותי. אכלתי בתאבון כל מה שהוגש לי, זמזמתי WOO WOO WOO, כשחברי הלהקה הפכו לרגע לחצי ג'י אויים בקלאב מד אילת, צרחתי במשך חמש דקות "בו דידלי" (אגדת רוק אנד רול), וכשג'והנסן שאל איך אני קוראת ל"לובר בוי" שלי, עניתי במאה אחוז של כוונה- TRASH- כמו ילדה בשיא מרד הנעורים. כשהתעשתתי הרעפתי מיליון נשיקות על אהובי שעמד ממש לידי (הוא בטוח שמע) כי בכל זאת, הוא היחיד שהסכים להתלוות אליי להופעה.הדולס ירדו מהבמה לאחר שעה וחצי של התפרקות, חזרו לעוד כמה שירים בודדים, והלכו להם הביתה. אני נשארתי מהופנטת, צמאה לעוד, אבל לדולס זה כבר לא שינה כלום. עם הרבה צפצופים באוזניים, ויסקי זורם בדם וכמות אינסופית של אדרנלין בגוף דידיתי מבסוטה לכיוון הבית, נאחזת ב"לובר בוי" שלי. היה כייף. |
חוזר הניגון
בתגובה על בסימן תשובה
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה יופי.
מאוד נהנתי, גם אני הייתי בהופעה ותיארת בדיוק את הרגשתי!
להקת המעליות גאה לראות ולחוות מוזיקה כזו בארצנו הקטנטונת.
בכל מקרה את תמיד מוזמנת להופעותנו בהמשך הדרך
מחכה לעוד טורים כאלה..
יישר כוח
"המעליות- הרכב מוזיקלי לאירועים עיסקיים ופרטיים"