היי, אתם בטח יודעים שמידי פעם אני חוטא בכתיבת ביקורת על ספרי פנטזיה, ביקורת שמפורסמות באתר "בלי פאניקה". הביקורת למטה, שנכתבה כבר לפני כמה חודשים, לא עברה את העריכה (נראה לי שבצדק). למרות זאת, החלטתי לפרסמה בעצמי. כיוון שהיא מפורסמת בבלוג שלי, הרגשתי נכון יותר להופכה לאישית יותר.

מקווה שתהנו...

אני מניח שאת הרגע הזה לא אשכח לעוד הרבה שנים. סיימנו עוד ערב ארוך של לימודים לקראת בחינות הלשכה (אי שם לקראת סוף אוקטובר). שותפתי ללימודים ביקשה שאסרוק לה משהו במחשב וניגשתי אליו ללא הרבה כוחות נפשיים, כיאה לסיומו של יום לימודים ארוך ומתיש. הסטתי את העכבר בשביל להיפטר משומר המסך המעיק של המונופול. תמונת חבריי הטובים ממסיבת הרווקים האחרונה ריצדו על המסך. בתחתית הימנית של המסך ראיתי את הסימן של המעטפה. "טוב, אני יכול להרשות לעצמי להסתכל אם יש דואר מעניין לפני הסריקה" אמרתי לעצמי. ברגע שראיתי שהמייל הוא מאופוס הוצאה לאור, מייד נדרכתי כולי. כאילו כל גופי הגיב להתרגשות שהחלה לפמפם מליבי לעבר מוחי. "היתכן?" שאלתי את עצמי. "האם הוא סוף סוף יצא?". כן, "משתה לעורבים", הספר שלו ציפיתי כ- 5 שנים, יצא לאור. ההתרגשות שאחזה בי לא ניתנת לתיאור. משך הזמן שעבר מרגע הגילוי ועד ההזמנה עצמה לא יכול להיות שעלה על 10 שניות. מספר ימים מאוחר יותר שעטתי לסניף הדואר על מנת לאסוף אותו. הוא הגיע בדיוק שאני בחופש. מתנה מהאלים.

בערך מלפני 5 שנים, הפסקתי לקרוא ספרי פנטזיה מתורגמים. המקור בדרך כלל מצלצל לי יותר טוב מכל מיני סיבות. החריג היחיד לכלל הזה, הוא סדרות שכבר התחלתי לקרוא בעברית. למעשה, שתי סדרות בלבד מחכות לסיומן בעברית ועליי לחכות לתרגומן בשביל לרכוש אותן. "כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן ו"שיר של קרח ושל אש" של גורג' מרטין.

קשה לי בעצמי להאמין שאת שתי הסדרות הללו התחלתי לקרוא אי שם לפני 7 שנים, בימים קשים וקרים של אבט"שים בדרום הארץ. שתי הסדרות תפסו אותי בגרון ותפסו אותי חזק. פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. בשתיהן נפרס עולם חדש ומרהיב, מלא בפוליטיקה מקומית ועולמית. אך בהשוואה בין שתי הסדרות, לפחות מבחינתי, "שיר של קרח ושל אש", מנצחת ובגדול. הספרים בסדרת "שיר של אש ושל קרח" התפרסמו בעצלתיים וכעבור זמן רב יצא לאור הספר השלישי בסדרה, "סופת החרבות", שאורכו אלף עמודים. הוא היה נהדר - קראתי אותו בסוף שבוע אחד. כן, עד כדי כך טוב. אז החלה ציפייה ארוכה וקשה לספר הרביעי בסדרה, "משתה לעורבים". נראה רק מובן, שהציפייה לספר החדש, "משתה עורבים", שיציאתו לאור נדחתה שוב ושוב, הייתה לי קשה במיוחד.

כשהספר הגיע לידי לבסוף, התחלתי לקרוא אותו  ביראת קודש של ממש. כגודל הציפיות, כך היתה האכזבה. איני יודע מה הגורם לכך: הזמן שחלף או משהו בספר עצמו, אבל חלקו הרביעי של הסיפור סחף אותי פחות ולא השאיר עלי רושם עז כשלושת הספרים שקדמו לו, ובעיקר בהשוואה ל"סופת החרבות". נו טוב. אכזבה זה חלק מהחיים.

סדרת "שיר של אש ושל קרח" מגוללת אפוס רחב יריעה המתרחש ביבשת ווסטרוז העצומה. ווסטרוז נשלטת על ידי מלך רוברט, המכונה "החמס", בשל העובדה שלקח את השלטון בכוח מידיו של המלך הקודם. המלך רוברט שולט בשבע הממלכות באופן רופף ועסוק בעיקר בציד, שתית שיכר ויצירת ממזרים. הממלכה פאודלית ונשלטת על ידי בתי אצולה שונים שמקיימים ביניהם קשרים ענפים, החל בנישואין וכלה במלחמות.

הסדרה מסופרת מנקודות המבט של דמויות שונות בבתי האצולה, והיא כוללת התייחסויות ישירות ועקיפות להיסטוריה של היבשת, למיתולוגיה שלה ועוד. בסבך הסיפור המרכזי מתחבאים סיפורי משנה על ההיסטוריה של הממלכה אשר משפיעים על העלילה המרכזית בדרכים מורכבות ורבות משמעות.

מרטין מצייר עולם של תככים, פוליטיקה ואסטרטגיה, אך גם אהבות וחלומות. הוא מרבה לתאר מצבים מנקודת מבטן של כמה דמויות שונות, בעלות אינטרסים שונים, ויוצר כך עולם תוסס ומרתק . כיאה לאפוס, היצירה מציגה שבעה עמים מרכזיים בעלי מאפיינים תרבותיים שונים הקשורים לאופי השטח בו הם חיים . מרטין מקפיד על הפרטים הקטנים, כגון סמלי הבתים, המימרות שלהם וקווי אופי ייחודים לכל משפחה. הקפדה זו בונה אמינות ומאפשרת להתחבר עם השקפת עולמן של הדמויות ועם הרקע ההיסטורי והתרבותי שלהן.

"משתה לעורבים" מתאר את סוף המלחמה שפרצה בעקבות מותו של המלך רוברט. מלחמה זו, שתוארה בהרחבה בספרים הקודמים, נמצאת לכאורה לקראת סופה, בשלב בו העורבים נהנים מההריסות וההרוגים. העלילה נעה ממקום למקום ברחבי הממלכה השסועה והמתפרקת, ומלמדת אותנו על השאיפות של הממלכות השונות.

כאן יש מקום להעיר על תהליך הכתיבה של הספר. מרטין החל במקור בכתיבת ספר אחד, אך גילה שהסיפור שרצה לספר ארוך מדי, והחליט לחלק אותו לשניים. "משתה לעורבים" מגולל את סיפורן של הדמויות בווסטרוז עצמה. בספר החמישי, "ריקוד עם דרקונים" (A dance with Dragons) יסופר ככל הנראה סיפורן של יתר הדמויות, בשאר האזורים, כהכנה לספר "רוחות החורף" ("The winds of winter"), שאמור להיות האחרון בסדרה.

לטעמי, החלוקה בין ההתרחשויות בתוך ומחוץ לווסטרוז פגמה בסדרה כולה, ובספר זה במיוחד. חלק מיופי של הסיפור בחלקים הקודמים היה טמון ברוחב היריעה ובדמויות הייחודיות המשתלבות זו בזו, לפעמים ממרחק של זמן ויבשת, דמויות, שרבות מהן נעדרות מספר זה. בעיקר חסרה לי דמותו של טיירון, המכונה "השימדון", אחיה הגמד של המלכה. הוא בן משוקץ לבית החזק ביותר בממלכה, והשפעתו על העלילה בספרים הקודמים הייתה משמעותית מאד. דמותו של טיירון מאופיינת ברבות מאיכויות הספר. למרות שאיננו יודעים מה קרה לטיירון במהלך הספר, יש הרבה התייחסויות אליו: רבות מהדמויות מחפשות אחריו, והעלילה מושפעת מפעולות שעשה בסוף הספר הקודם. שלמות הסיפור נפגמת בשל העדרו. עוד בולט בחסרונו סטאניס, אחיו של המלך המנוח, שנאבק על השלטון, והכוהנת שלו, מליסנדרה. שתי הדמויות האלו אפשרו לקורא ראיה מעניינת, אופוזיציה שלטונית ודתית, נקודת מבט שחסרה בספר זה מאד. הדבר מקשה על הבנת המהלכים האסטרטגיים של חלק מהדמויות, שנעשים בתגובה לפעולות של סטאניס. תגובתו האסטרטגית של סטאניס למהלכים המתוארים חסרה, ולפיכך נוצרת תחושה חד ממדית לעומת הספרים הקודמים. כן חסר ג'ון שלג, ממזר המפקד על חיל המצב של האחים השחורים שעל החומה הצפונית של הממלכה. לפי חלק מהתיאוריות שמתרוצצות באינטרנט, ג'ון שלג הוא הדמות המרכזית בספר. 

נראה לי שמרטין מבקש ליצור סיפור כה רחב וסבוך שהוא מצליח לאבד את הקוראים בדרך. במשך הרבע הראשון של הספר ניסיתי להיכנס חזרה לעולם ולדמויות. הספר מתייחס למאות דמויות (זו לא הגזמה, מספר הדמויות המרכזיות (!) עולה על 50). היכולת להבחין בין מאות הדמויות היא מיומנות שיש לפתח לאורך זמן. למרות ששבים אל הדמויות המרכזיות שחוזרות על עצמן (ומדובר כאמור, ב-50 דמויות), גם הדמויות שסביבן משמעותיות, וביניהן קשה להבחין בים הדמויות בעלות השמות והמאפיינים הדומים. בתוספת העובדה שעברו מעל 5 שנים מאז קריאת הספר הקודם ומעל 7 שנים מהספר הראשון, ניתן להבין מדוע קשה לעקוב אחר העלילה ולהסחף בה שוב. עד שלא נכנסתי לכמה אתרים מצוינים (מעל כולם "וינטרפל", וראוי לציון גם "האח האחרונה") כדי להזכר בסיפורים ובדמויות, התקשתי להיכנס לקצב. מי שיקרא את הסדרה ברצף, יקל ענין זה, מן הסתם. המחשבה על המתנה של מעל שנה לספר הבא מתסכלת מאד. השאיפה ליצור סדרות רחבות היקף ראויה לשבח, אבל אולי כדאי להגביל סדרות לשלושה ספרים, או כמה טרילוגיות, כפי שעשתה רובין הוב.

אישית, אינני חובב גדול של ספרי פנטזיה שבהם הקסם הוא מרכז העלילה. אני מעדיף עולם של בני אדם רגילים, שהקסם שולי בו. עומק הדמויות, כמו גם התככים ומהלכי הפוליטיקה (קרי "משחקי הכס"), הם המעניינים לטעמי. שני הספרים הראשונים בסדרה היו כאלה, והכילו רמיזות עדינות בלבד לעל טבעי. יצורים מיתיים הוזכרו כאגדות, מלבד הדרקונים. ככל שהסיפור התקדם, מגמת הקסם הלכה והתרחבה, אם כי הדבר לא בלט מאד. על רקע העליה המתונה בשלושת הספרים הראשונים, העדרן הכמעט-מוחלט של תופעות אלו מהספר הרביעי בולט ואף פוגם ברצף הסיפורי.

למרות כל האמור לעיל, לסדרה כולה ולספר יתרונות רבים. המאפיין הבולט ביותר הוא זניחת מבנה "הטוב מול הרע". כולם טובים וכולם רעים, תלוי בנקודת ההשקפה של הדמות שאת סיפורה אתה קורא כרגע. כל הדמויות תככניות ואינטרסנטיות. יש דמויות שאופיין רע ביסודו, כמו המלכה סרסיי, אבל זה אינו רוע מוחלט, אלא רוע שנובע מאופי ושאיפות אנושיות ומובנות, שאולי קשה, אך בהחלט ניתן להזדהות איתן בנקודות מסוימות. הדבר בולט בספר זה לעומת יתר הסדרה, עם חשיפת דמויות כסרסיי בפעם הראשונה. עד כה סרסיי היתה מרוחקת, לא מובנת ונתפסה כ"רעה". כעת מסופר הסיפור מנקודת מבטה, ומאפשרת הזדהות עמה ועם הרגש האימהי כלפי בנה בן ה- 8, המלך טומן, לאחר שבן אחר, ג'ופרי, נרצח בעודו מכהן כמלך תחת אביו. ההזדהות עם סרסיי לא הייתה חלק מהספרים הקודמים, כאשר סרסיי צוירה מנקודת המבט של אחרים.

המאפיין השני הוא האומץ להרוג דמויות ראשיות. כבר באמצע הספר הראשון, מגיעה הפתעה בדמות מוות של דמות ראשית, אדארד סטארק, אשר נתפש כדמות "טובה" באותו שלב. גם בספר זה נמשך הקטל. מרטין אינו מרחם ואף מעודד את ההרגשה שהרג הדמויות ימשיך. גם דמויות חזקות ומשמעותיות, שנקשרים אליהן בספר הקודם ובספר הנוכחי, דמויות שמובילות את הסיפור, מוצאות את מותן. קשה לקרוא זאת, אבל כנראה שיש אמת בטענה של מרטין - שסופר רציני חייב להרוג כמה דמויות ראשיות כדי לקנות את אמונם של קוראיו. אותי זה קונה כל פעם מחדש. הקיטש האמריקאי של "הטובים מנצחים" טבוע בי כל כך, שכל חריגה ממנו מפתיעה מחדש.

המאפיין השלישי הוא עומק הסיפור. נכון, כבר קראנו ספרים בעלי עומק הן של הדמויות והן של העלילה. כמות הרבדים בסיפורו של מרטין כה אדירה, שלא נתקלתי מעולם  בדבר שישתווה לה. גם עתה איני בטוח שהגעתי לכל הרבדים הסמויים המצויים בספר. אתרי אינטרנט שלמים מוקדשים לפרשנויות ותיאוריות לגבי אירועים בספר, חלומות של הדמויות ומשמעותם, תיאוריות היסטוריות ועוד. ההנאה הגדולה מהספר תבוא בהמשך, כאשר אקרא את הפרשנויות הרבות לדברים שנאמרו בו. לכן לספר הזה, כמו לקודמיו, יש איכות נסתרת, שתבשיל לאורך זמן.

לסיכום, למרות ש"משתה לעורבים" אינו מתעלה לאיכות הכתיבה והעלילה של קודמיו בסדרה, ניתן יהיה להתייחס אליו ברצינות רק כשיצא "ריקוד עם דרקונים", שהוא, כאמור, חציו השני. הנחתי היא שמדובר בירידה לצורך עלייה. אם ישאלו אותי "מהי סדרת הפנטזיה הטובה ביותר שקראת?", התשובה תהיה ללא כל ספק, עדיין, "שיר של אש ושל קרח". הספר הזה, החלש בסדרה, עוקף בהליכה ספרים רבים של סופרים רבים. הסדרה כולה מומלצת בחום, ועמה גם "משתה לעורבים". כעת, נותר להמתין לאוקטובר 2007, ליציאת "ריקוד עם דרקונים".

לסקירה של הסדרה כולה

לביקורת על הספר הראשון - "משחקי הכס"

ביקורת על הספר השני - "עימות המלכים"

לביקורת על הספר השלישי - "סופת החרבות"