הם יצאו לגינה המטופחת של הצימר. היה זה ערב קריר במיוחד. בגינה הייתה נדנדה מרופדת, והם ישבו עליה מחובקים. "אתה מכיר בחור בשם אבישי?" שאלה לפתע. "בחור צעיר, אולי בן 18, עיניים ירוקות, שיער חום.... נשמע מוכר?" פירטה. "אבישי?! מניין את מכירה אותו?!" נדהם. "אתה מכיר אותו? מיהו?!" חזרה על שאלתה. "אבישי הוא בני. כלומר, בני החורג. כמו שאת יודעת אישתי מבוגרת ממני בעשר שנים, למרות שלא רואים כל כך... בכל אופן, הוא בנה מנישואים קודמים... הוא בן 18... קצת אירוני לא?! אני לא מבוגר ממנו בהרבה שנים... הוא יכול להיות אחי... עשר שנים הן כלום..." אמר. "מאיפה את מכירה את אבישי?!" נזכר שנית. "הוא... דיבר איתי... האמת היא, שאני לא מכירה אותו, אבל הוא, איכשהו, מכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכירה את עצמי..." אמרה מבולבלת. "אה. אני יודע למה הוא יודע עליך כל כך הרבה..." חייך "סיפרת לו משהו?!" שאלה בפליאה. "לא... לא, הירגעי. לא אמרתי לו דבר... האמת היא שאני בעצמי לא כל כך מבין איך הוא יודע את כל זה... זו מן תכונה שלו... אומרים שהוא נולד ככה. עם היכולת לחזות ולדעת דברים הרבה לפני שהם קורים... מעין חוש שישי כזה... אני לא יודע להסביר... מצטער אם הוא הבהיל אותך או משהו כזה..." חיוכו התרחב. "אתה רוצה להגיד לי שהוא באמת מדיום?!" תדהמה אחזה בה. "משהו כזה..." אמר באדישות. "מה הוא אמר לך?" "שלא להתייאש... שבעוד זמן לא רב, הכל יהיה בסדר... עכשיו אני מבינה... הוא בסך הכל מנסה להפריד בינך לבין אימו... דבר שנראה די מובן... הרי בעצמך אמרת, אתה יכול להיות אחיו... זה כנראה מטריד אותו..." הרהרה בקול. "ממש לא! אנחנו כבר מכירים די טוב אחד את השני, והאמת היא שהוא ואני גם מתנהגים כמו אחים... מה שדי מוזר בהתחשב בעובדה שהוא בני החורג..." "ואוו. מסתבר שחייך הרבה יותר מסובכים משלי..." התפעלה. "לא. חייך מאוד מסובכים אם חושבים על זה..." היא לא ידעה מה לחשוב. "למה לא סיפרת לי שלתמי יש ילד מנישואים קודמים ושהוא כזה?" שאלה. "תראי, לא חשבתי שזה חשוב כל כך... גם תיארתי לעצמי שאם את יודעת שהיא בגדה בי, את גם יודעת את כל זה..." הסביר. "מי היה מאמין... למאהבת של אבי, יש ילד נוסף, שאני גדולה ממנו סה"כ בשבע שנים, ולו ולי היה אמור להיות אח נוסף... באמת! זה לא נשמע מציאותי אפילו! לפעמים המעשים של ההורים שלנו, כל כך אנוכיים, שהם מסבכים את חיינו... ומהו צחוק הגורל?! שאני מאוהבת בבעל של מאהבת אבי... ממש "היפים והאמיצים"... באמת!!! אה ושכחתי, לנו יש חידוש! יש גם מדיום בסיפור! רק חסר שנפתח בקלפים, נעסוק בבדולח, נראה את העתיד ואז אחוז הרייטינג יעלה לשחקים!" דיברה בציניות. ערן צחק. "מה מצחיק כל כך?!" רגזה. "את פשוט מצחיקה! לא, לא ועכשיו ברצינות, אל תיקחי את זה קשה כל כך... מפיך זו באמת נשמעת אופרת סבון... אבל לא. אלה הם החיים... המציאות." היא רעדה. התחילה רוח קרירה, ובכל גופה הכתה צמרמורת איומה. "קר לך..." התבונן עליה והרצין עוד יותר. הוא הוריד את מעילו ועטף אותה בו. כשקמה בבוקר, ערן כבר לא היה. לצידה הונח מכתב והיא מיהרה לפתוח את המכתב, והחלה לקרוא בידיים רועדות: "הילה יקירתי, לא יכולתי להיפרד ממך שוב. את יודעת שקשה לי לראות אותך בוכה. אני מקווה שלא תתחרטי על שקרה אמש, אני יודע שאני לא מתחרט... היה זה הלילה היפה ביותר של חיי... מעולם לא עשיתי זאת עם כל כך הרבה אהבה בלבי... אנא, סלחי לי... אולי כעת אני נראה לך קצת אנוכי... ואולי עוד אתחרט שלא נפרדתי ממך בצורה טובה יותר, אם כי אני לא בטוח שיש כזה דבר- "פרידה טובה"... אני אוהב אותך, תמיד אוהב, שלך, באהבה, ערן." היא לא הרגישה עצב. גם לא שמחה. דמעות לא זלגו מעיניה ונראה היה כאילו לא עיכלה את תוכן המכתב, כאילו מוחה סרב לקבל את שהיה בו. "אולי נתת לדבריו של אבישי יותר מדי חשיבות..." אמרה כשקלטה כי מקוננת בה התקווה כי עוד תהיה עם הגבר שהיא אוהבת. "לא. אסור לי לסמוך על דבריו יותר מידי... מה מבטיח לי שזה באמת מה שיקרה?" היא קירבה את המכתב אל חזה. "ערן... מה עליי לעשות? אחרי מה שקרה אמש, איך אוכל לשכוח ממך?..." נשמעה דפיקה בדלת. היא מיהרה לשים על עצמה חלוק, וניגשה אל הדלת. לפניה עמדה בעלת הצימר. "בוקר טוב" חייכה אליה. "אל תמהרי, קחי את הזמן, הכל שולם ואת גם יכולה להזמין מונית בכל שעה שתחפצי בה. גם על המונית כבר שולם הכסף. תרצי ארוחת בוקר?" חיוכה של האישה החביבה לא מש מפניה. "לא, תודה. אשמח אם המונית תהיה מוכנה לאסוף אותי בעוד חצי שעה." חייכה הילה בחזרה. כל שהיא רצתה, היה לחזור הביתה, כמה שיותר מהר. כמה שעות אחר כך, הילה כבר הייתה בביתה. עוד לא עברו חמש דקות, וכבר נשמעה דפיקת דלת חרישית. כשפתחה את הדלת, לא יכלה להיות מופתעת יותר. "לא, אל תגיד לי, החשיבה העל טבעית שלך הביאה אותך לכאן..." "האמת שכן..." התלוצץ אבישי. "אז הוא כבר סיפר לך עליי, אני מניח?" חייך. "כן... האמת היא שכן. למה לא אמרת לי שאתה הבן החורג של ערן?" "כי אם הייתי אומר, היית מאמינה לי?!" תלה בה עיניים מבודחות. "אתה צודק... אתה לא נראה כמו הבן החורג שלו, כי אם אח שלו..." החזירה לו מבט. "גם נכון, אבל האמת היא..." נשך את שפתיו. "האמת היא מה?" שאלה. "אני רוצה לעזור לך." שינה לפתע נושא. כאילו התחמק. זה לפחות מה שעבר בדעתה באותו רגע. "מה יש לו להסתיר?" שאלה את עצמה. "את צודקת." אמר לה לפתע. "אני באמת מסתיר ממך משהו. אך אספר לך אותו מיד, ותביני למה אני כל כך רוצה לעזור לך. כן, אני יודע שזה חלף בראשך, כששמעת מערן שכל שסיפרתי לך הוא נכון." אמר והדהים אותה מחדש. היא עוד לא התרגלה ל"קסם" הזה, הנקרא חוש שישי. אולי כי עד עכשיו, לא האמינה בו. "מאיפה... לא חשוב. אמרת שאתה באמת מסתיר ממני משהו. ספר לי. מהו?" הוא התבונן בה בעיניים תלויות... המשך יבוא..... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |