התחושה הזו שבכל רגע נתון, המרחק הפיזי בנינו לא עולה על שני קילומטרים, עושה את זה להרבה יותר קשה.

הפרידה.

על פיסת חול מוקפת שיחי רוזמרין בערב קררר של המעבר בין חורף לאביב, אהבת אותי.

רצית לרקוד איתי סלסה, לראות אותי מביטה בך בלי זגוגיות משקפים מפרידות בנינו.  

ארבעה חודשים אחרי, תקווה ענקית אחת אחרי, הקפאה רגשית אחת אחרי, פתיחת קלפים אחת אחרי, מסת מילים שקטות אחרי, שקר אחד אחרי

אני אומרת לך שלום. כי אין לי ברירה.

מוותרת גם על הכריות. 

אני לא אמורה לאהוב אותך עדיין, אבל אני גם לא אמורה למות.

והנה, שניהם קורים לי הערב.

שלום.