לאחר שנה של המתנה, אמא שלי שכנעה אותי לבוא איתה לרובע אלרוב החדש. "זה כמו 5th Avenue" היא אמרה בהתרגשות, "את חייבת לראות". מכיוון שהקשר ביני לבין שופינג אינו מקרי בהחלט, ומכיוון שידעתי שתצא מזה ארוחת בוקר למהדרין, נעתרתי לבקשה בשמחה. הגענו, החנינו את הרכב על מדרכה אפורה ובלתי מסומנת (כמובן שזה נגמר בקנס של 250 ש"ח), וצעדנו לנו דרך אתר הבניה לחלק א' של רובע הקניות היוקרתי. קודם כל אוכל, כי הרי ידוע לכל שאם עושים קניות כשרעבים, קונים הרבה יותר משהתכוונו. החוק חל גם על בגדים ואביזרים, אם למישהו היה ספק. האופציות לא היו רבות, בסך הכל יש בשדרה היוקרתית 4 בתי אוכל (לפי סדר הופעתם ממערב למזרח): קפה קפה (צפו ביקורת בפוסט הבא), קפה רימון, רולדין וקפה ארומה. התלבטות קצרצרה הובילה לבחירת קפה רימון, ולישיבה בפנים הממוזג והצפוף, במקום החוץ הלח (והצפוף) עם הנוף היפה.
משהו באוירה היוקרתית של הרובע הזה, בהופעתן של חנויות מפוארות כמו ה. שטרן, ומעצבי בגדים למהדרין, משהו בהופעתם של מחירים מופקעים על אותם פריטים ברשתות המוכרות לכולנו, גרם לי לחשוב שבתי הקפה שיעיזו לשרת את קהל השמנא והסלתא שיגיעו לעשות שופינג דווקא מול החומות, דווקא איפה שהכי יקר, ישקיעו. במשהו.
החלק הפנימי של בית הקפה, כאמור, היה צפוף, ועקב כך רועש מידי. הייתה אוירה של לחץ. בעמדת המלצריות, שעמדה בפתח המטבח והבר, הצטופפו להן בכל רגע נתון בין 4 ל-7 מלצריות מבולבלות, שלא יכול היה להיות להן אכפת פחות. התיישבנו לשולחן אחד, ולאחר כמה דקות ביקשנו לעבור לשולחן ליד החלון. "בטח!" אמרה המלצרית עם סימן המציצה העצום[שלא נעשה כל ניסיון להסתירו] על צווארה. "אני רק אנקה לכן את השולחן". אז חיכינו. 10 דקות אחר כך היא עוד לא הגיעה לנקות, אז עברנו בעצמנו, כשהחשבון של הזוג הקודם שישב שם עוד עומד על השולחן, והטיפ העלוב מבקש שיכניסו אותו לכוס המשותפת של צי המלצריות. בסוף היא הגיעה, וניקתה... בערך, ולקחה הזמנה. אני הזמנתי שקשוקה, ואמא הזמינה ארוחת בוקר, במקום הביצים היא ביקשה סלט ערבי. מלצרית: "יש לנו סלט ישראלי" אמא: "מה זה? זה כמו סלט ערבי? קצוץ?" מלצרית: "לא, זה סלט הבית." אמא: "יש לכם סלט קצוץ?" מלצרית: "אמממ.... אני אבדוק. טוב, בסדר. אני אבקש שיעשו לך." [היא הייתה נחמדה, פשוט לא אינטילגנטית במיוחד. זה קורה. עוד לא כעסתי.]
לגבי השתיה שאלתי, לאחר שראיתי שלט מסקרן בחוץ: "קוקטייל קיץ מרענן". מלצרית: "אה, זה קוקטייל הבית שלנו. יש בו... אמממ... [משהו ורוד]...[משהו פירותי]...ו...שמנת.. ונראה לי סאוור".
נשמע מפתה. לא תודה. לימונדה בבקשה.
כרבע שעה אחר כך, עוד לא הגיעה השתייה, אבל הגיע לחם. לא טעים ולא טרי במיוחד. עם שלוש צלוחיות- חמאה, משהו ירוק ומשהו צהוב.
החלטתי להיות אמיצה ולטעום - הצהוב היה נראה כמו ריבת משמשים, אך למעשה זה היה נוזל פלפלים צהובים. הטקסטורה שלו היתה כמו של מה שהיינו עושות כשהיינו ילדות קטנות במסעדות סיניות- שפכנו סויה, שמן, רטבים מכל הצלחות, רוטב חמוץ מתוק, גלידה - הכל לצלחת אחת בצבע קיא. אז זה היה ככה. הטעם לא היה נוראי, אבל היה מתובל מדי בכוסברה. אחד התבלינים השנואים עלי.
הדבר הירוק היה קרמי, עם רקע לבן ומשהו ירוק קצוץ בתוכו. לדעתי זאת גם הייתה כוסברה. בשלב מסויים המלצרית מלמלה משהו על פסטו, אבל פסטו זה לא היה.
לעסנו לחם, חיכינו להרטיב את הגרון בקפה ומיץ, וכשכמעט סיימנו את הלחם השתייה הגיעה. שתיה תעשייתית, אין הרבה מה לומר. מהמיצים ש"זה סחוט, פשוט לא כאן.."
אחר כך הגיעו 2 סלטים קטנים. לא היה עליהם רוטב, והירקות ככל הנראה ישבו חתוכים משעה מוקדמת בבוקר, כי כל הטעם ברח. חלק מחתיכות העגבניות היו מהחלקים הרכים בעגבניה. אלו שבבית בחיים לא היית מכניס לסלט, אבל במסעדות מסויימות, משום מה, הם חושבים שאם זה בסלט, אז לא תשים לב שזה מגעיל נורא. הרטבים הגיעו בצד - ויניגרט מתוק מדי, אלף האיים תעשייתי. שום דבר שבאמת היה עוזר לסלט. ועל הסלט מפוזרת ברוב חגיגיות - הכוסברה. בכמות שלא ניתן היה להפרידה, ולמעשה קבעה את מותו של הסלט בו ברגע.
עוד 10 דקות עברו והגיעו המנות. אסתטית הן נראו משעממות, בחירת הגבינות הייתה תפלה, כמו הגבינות עצמן. על צלחת ארוחת הבוקר של אמא, אכן הופיע סלט במקום הביצים. אותו סלט מהקערית הקטנה של קודם. עם הכוסברה ובלי הרוטב. השקשוקה נראתה כאילו נוצרה מחומרי גלם מקופסאות שימורים, וכמובן, איך לא, הייתה מלאה עד אפס מקום - בכוסברה.
לאחר מאבקים לקלף לפחות את השכבה העליונה שכיסתה את המחבת האישית, התחלתי לנגוס, וזה לא היה משהו. המלצרית פתאום הופיעה-
אמא: "ביקשתי סלט קצוץ" מלצרית: "אבל זה הסלט שיש לנו" אמא: "אבל סיכמנו שיעשו לי סלט קצוץ" מלצרית: "אה. זה סלט הבית. אז תביאי את הצלחת, אני אבקש" אמא: "אני לא רוצה שתקחי את כל הצלחת. אני רוצה לאכול בינתיים" מלצרית: "תביאי את הצלחת, אני אחליף לך" אמא: "לא. פשוט תביאי סלט קצוץ. ומה הקטע עם הכוסברה? בהכל יש כוסברה. אי אפשר לאכול את זה! תשאלי את השף למה הוא שם כוסברה בהכל" מלצרית: "אה."
אני: "אמא, זה לא שף. ומה זה יעזור לנו שהיא תשאל אותו למה. כנראה שהוא לא מבין מהחיים שלו באוכל. זה למה." 5 דקות נוספות, ויוצא הסלט החדש. אכן קצוץ, אבל מלא כוסברה.
אני: "את יכולה לקרוא בבקשה לאחראית משמרת?"
...
כשאחראית המשמרת הגיעה הסברתי לה בעדינות שאם הטבח מחליט להעמיס את כל המנות בתבלין שנוי במחלוקת, שגם אם מתים עליו הוא מופיע בכמות כל כך בלתי סבירה שאין שום טעם אחר שנשאר בפה מבית הקפה הזה, כדאי לפחות לציין זאת בתפריט, כדי שאנשים יוכלו לבחור לאכול במקום אחר.
יצאנו משם רעבות, עם חיוב על ארוחת בוקר אחת והזמנה לשתיים נוספות חינם. לפעמים שווה להתלונן...
קפה רימון, רובע אלרוב-ממילא http://www.caferimon.co.il/
שירות: 5 אוכל: 5 אוירה: 5 תגובה לתלונות: 9 כוסברה: 10
בפוסט הבא: רובע אלרוב חלק ב' - זה לא משתפר בהרבה.
|