אמא שלי הייתה אישה נורא יפה. יצירת אומנות ממש, אבא שלי היה מתפאר. כאילו יצר אותה, או לפחות קנה אותה במציאה. בסוף, השליך ועבר ליצירות אומנות אחרות. 

פעם קינאתי בה נורא. היינו נכנסות לחדר וכל הגברים היו מזילים ריר ממנה. ואני, מה איתי? אז מה שיש לי פצעי בגרות וגשר בשיניים וגוף שעוד לא החליט מה הוא רוצה. גם אני רוצה לפלרטט. ולהעביר יד בשיער ולדעת שכל הגברים בעולם הם שלי. שטיח לרגליי. 

אחר כך, התחשבנתי איתה. ברשימת הפלוסים: יפה יפה יפה. ועכשיו גם סבתא טובה. ברשימת המינוסים: אוהו, אל תשאלו. מגילת אסתר כתובה שלוש פעמים ברציפות. בכתיב מלא. והייתי חושבת לעצמי, אני אהיה אחרת. אני כבר אחרת. אני הרבה יותר טובה. וגם: אותי לא יזרקו לעולם. 

אחר כך גיליתי שגם אני יפה. וזה הרגיע אותי קצת. כי הרעב שלי, בתחרות הזאת מולה, שכך. וגם קיבלתי ביטחון עצמי (טוב, זה לא בגלל היופי). ואז חזרתי להסתכל עליה. והתחלתי – קצת – לראות בנאדם ולא שבלונה ריקנית של דמות-אם. וגיליתי שבתוכי יש לא מעט ממנה. וזה הפחיד אבל הבנתי שהגיע הזמן לסלוח.     

נכתב בהשראת "אישה יקרה" של יהונתן גפן שסיימתי עכשיו לקרוא.