מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתה לי תוכנית: כשהייתי בגן לא יכלתי לחכות לעלות לכיתה א' כשעליתי לכיתה א' כבר חשבתי על התיכון... כשהייתי בתיכון ידעתי שהשלב הבא זה הצבא בצבא (טוב האמת שהשלב הזה כבר הגיע אצלי בתקופת התיכון) כבר חשבתי על אונ'.
איכשהו, החיים מרגילים אותנו לסדר של דברים. הם מחליטים בשבילנו מה הדבר הבא שעומד לקרות. אנחנו מקשיבים להם היטב עד שמגיע היום, ואני בטוחה שהוא מגיע להרבה מאיתנו, שבו אנחנו נזרקים מחוץ למערכת ומשם והלאה - אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. זה מפחיד, וזה מלחיץ, וזה מבלבל.
זה מזכיר לי את התקופה שבה עזבתי את הבית. זה היה בגיל 20+, מוקדם יחסית לזמן שבו רוב האנשים עוזבים את הבית. לא למדתי, לא עבדתי ולא כלום. היו לי מעט חסכונות וידעתי שהם לא יחזיקו מעמד להרבה זמן. לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל. אבל אתם יודעים מה? הלכתי ללשכת כוח אדם ומצאתי עבודה. יום אחד בטיול לאילת מטעם אותה עבודה, התקשרו אלי מאיזו מכללה קטנה שאף אחד לא שמע עליה, ושכנראה ביררתי לגביה מתישהו (ואפילו לא זכרתי את זה). הלכתי לפגישת היכרות ו-וואלה! כמה חודשים אחר כך התחלתי ללמוד בה. הכרתי אנשים מדהימים, מצאתי עבודה בתחום והחיים חייכו(טוב, עד כמה שחיי סטודנט יכולים לחייך אליו).
אבל עכשיו..נקודת השבירה. אני שוב תקועה. שוב חוזר הפחד והבלבול. אני רק רוצה לעבור את זה ולהגיע לשלב שאחר כך, שבו אני מוצאת את העבודה המיוחלת, זאת שאני אוהב לעבוד בה. זאת שתמיד רציתי. זאת שבשבילה למדתי ארבע שנים ולא הצטערתי על זה אפילו לרגע.
איפה סמנתה או ג'יני כשצריכים אותן...? |