כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    והוא אומר והיא עונה

    66 תגובות   יום ראשון, 31/8/08, 18:30

      

     

     

     

    והוא אומר: כי באהבה כמו באהבה יש שפע שזורם מצד אחד למשנהו, שמתמלא ומחסיר וכי אדם כמו בקבוק צריך קודם למלא, את עצמו למלא ולהמשיך כל הזמן את עצמו למלא, שהבקבוק הרי רק בקבוק מיד מתמלא ועולה על גדותיו ונשפך ונותר מספיק רב לכל האנשים מסביבו. 

     

     והיא עונה: ואצלי סדוקה התחתית והנכנס קל מן היוצא ואיני מצליחה להרגיש מלאה והכלי  שבור, סדוק ומבוקע ואין באפשרותו להחזיק או להתמלא ובודאי שלא לעלות על גדותיו. 

     

     והוא אומר: הנה תני לי רגע ואניח את כף ידי על התחתית ובאצבעותיי הארוכות, היודעות מלאכה או שתיים, אצמיד את שפתי הסדק זה לזה ואחבר השברים ואתקן ואדביק ואגפר ושום נקבובית לא תוותר ויחלש הזרם עד שרק טיפטוף דק ולא מורגש ימשיך לנזול ממך. 

     

     והיא עונה: אה אהובי, אצבעותייך הנפלאות שעונג בקצותיהן לא תספקנה לסכור את כל החרכים והמים ינזלו, חיים שלמים יורדים, כמו דם שקוף שאין לו ריח והוא ניגר, קל וחרישי אל תוך הרגבים העייפים שמתחתי וגשם חדש אין. 

     

     והוא אומר: אני לך יום וליל ובוקר וצהריים, בריכה שאינה חדלה מלהשקות . אל תחדלי ואל תיראי כי בך אשים מבטחי. 

     

     והיא עונה:    ענוג אתה ושופע ורוב חסד מאיר את פניך הזוהרות באור אחרון של טרם לכתי. אין בי כמעט עוד חיים והמעט שנותר מחזיק אך בקושי את עיני פקוחות, לראות אותך, אהובי, לשאת עימי את תמונתך בטרם אעלם. 

    והוא אומר: אהובתי, מגזימה את כל חייך. אנא שני דרכיך לשארית הימים שעוד נותרו, רבים הם מכפי שליבך מצווה. ראי, ראי השלווה הנסוכה על פניך, בטרם החדר נכנסתי ואם לא חריקת הכסא, ממשיכה היית בתנומה עצלנית של מי שכל החיים לפניו. ילודים, קטנים שרק באו לעולם, רק הם כך מתנהלים, בעצלתיים, כמי שכל זמנם פנוי לפניהם.  

    והיא עונה: אין בי עוד כוח אהובי. יפה אמרת לחזק את רוחי ברגע אחרון, ממש ברגע אחרון, כאילו שחיים ארוכים עוד לפני, כאילו שזה עתה נולדתי...חחח...מצחיק אתה, מאהב שלי... והקמטים מאין הופיעו על פני התינוקת שלך? והשיער שהזקין בטרם עת? והשיניים שאינן עוד יכולות להתיז עסיס מתפוח עב קליפה?  הנח לי יקירי, אני רוצה לישון. חזור מחר, אם עוד אהיה. החזק את ידי, אם לא תצטנן עד שתגיע. 

    והוא אומר, בשקט הוא אומר:  מחר אחזור, אהובתי, ובעוד כהנה הימים, אשיב דומם את רוחי שנלקחה בטרם עת. היי שלום כעת עתה, היי שלום.  

     

    עוד בקבוקים למלא

     

     

    כל הזכויות לצילום שמורות כרגיל ל getty images

     החזרתי. אחרי שקיבלתי מכתב מודאג מארטישוקה וים סוף אמרה שכואב לה אצלי. החזרתי. תודה לכל מגיבי רעב. זה בגללכם. שעצוב פה אצלי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (66)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/2/09 18:16:

      צטט: מביטה 2009-02-17 11:28:13


      ענוג, חשוף, נוגע

       

      כואב ו..מרגיע.

      הי, אני עוקב אחרי העמידה שלך במשימות. ביתיים זו הראשונה בתחנות שהצבתי לך שאת מבקרת בה. בחרת להתחיל עם העצובה, שמת לב? ואת רגועה. סבבה. בואי ונראה איך זה יתפתח.

       

        17/2/09 11:28:


      ענוג, חשוף, נוגע

       

      כואב ו..מרגיע.

        4/9/08 23:50:

      צטט: יואל עיני 2008-09-03 06:22:33

      צטט: פינולה 2008-09-02 23:38:40
      קראתי עוד פעם ועוד פעם ועוד ראיתי בעיניים והרגשתי בפנים,מעט מאוד פוסטים עושים לי את זה. כיף לך על יכולת הביטוי והרגישות.

      תודה פינולה... את אחות נכון? ראית אנשים אוהבים שנפרדים בגלל מחלת אחד מהם? במחלקה או בבית חולים או אצל חברה שעובדת במחלקה אחרת? אני רוצה לשאול כמה שאלות, אם כן..

      ראיתי הרבה פרידות זכורה אחת שהיתה בניהם אהבה הוא סעד אותה במסירות עד הרגע האחרון,שעה לאחר שנפטרה והגופה נלקחה הוא פינה את את החפצים שלה.לדבירו הוא נפרד ממנה במשך חצי שנה.בשאר המקרים שנתקלתי ,זה לא היה מרנין במיוחד התחושה "שעדיף שכבר תלך לעולמה"ונתקלתי בזה רק אצל גברים שנשותיהם גססו ולא להיפך.המסקנה שלי הקשר(אהבה הערכה) שיש בחיים יהיה גם במוות אבל משום מה נשים יותר נותנות מעצמן ולפעמים לא ברור לי למה ומדוע.
        3/9/08 17:29:

      צטט: יואל עיני 2008-09-03 17:26:15

      צטט: אני פה לרגע 2008-09-03 16:50:12


      נהדר כתמיד, חומל יותר מתמיד.

      התגעגעתי אליך. הבנתי שיש לך אהבה חדשה וחובקת כל. היספגי בזה עד כלות.

       

       

      (כמה שטוב, ככה מפחיד. להיספג, להיות סיב ממארג, להיות מי אני חדשה, מה שמי היום?! אבל באומץ. לא מוותרת)

       

      גם אני התגעגעתי. הקפדתי לקרוא, יא בועט לפרצופים שלנו בעיטות סוג אלף אלף

      }{

      אל תפסיק

       

        3/9/08 17:26:

      צטט: אני פה לרגע 2008-09-03 16:50:12


      נהדר כתמיד, חומל יותר מתמיד.

      התגעגעתי אליך. הבנתי שיש לך אהבה חדשה וחובקת כל. היספגי בזה עד כלות.

       

        3/9/08 17:24:

      צטט: דליהה 2008-09-03 11:33:14
      התגובה שלי יותר קצרה. מחבר אותי למערכת היחסים שיש לאומן עם הבד שלו. דליה

      מעניין מאוד. אך מעורר תהיה. האם הבד לא מחזיר חזרה? אינו מעניק בתורו? מאפשר לאומן לצמוח לתוכו?

        3/9/08 17:19:

      צטט: אפי גבזו 2008-09-03 10:56:28

      לחמיות אחלה שבעלמא.

      יש בזה משהו, היעלמותם של הגברים.. אין מה לעשות, צריך לשמור על הגחלת הזיכרית עד שתבוא התיגבורת.

      זה יהיה בסדר אם אלך לשחק כדורסל הערב? יש לי פס לשעתיים?

      אגב, אתמול באורח פלא חייל "שלי" מהמילואים הציע לי חברות ב"קפה" - זה היה מאוד משמח לפגוש פה מישהו "אמיתי". יש עוד תקווה שנתגבר.

       

      יאללה גבר, קרע אותם!

       

        3/9/08 16:50:

      נהדר כתמיד, חומל יותר מתמיד.
        3/9/08 11:33:

      התגובה שלי יותר קצרה. מחבר אותי למערכת היחסים שיש לאומן עם הבד שלו. דליה
        3/9/08 11:17:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-03 10:51:34

      ואם ארכוש אותו כמתנה לבעל, לא כחלק מאותה ערימה - אז תמליץ? האם תאמר כי הוא מעולה?

      ספר מצויין לאנשים רציונליים!

       

        3/9/08 10:56:

      צטט: יואל עיני 2008-09-03 08:25:38

      צטט: אפי גבזו 2008-09-03 07:57:59

      צטט: יואל עיני 2008-09-02 17:10:03

      משהו אתה....תודה על השפע. אתה חושב שנתינה היא סוג של שתלטנות?

      והשפע - בחינם. (שמע, אתה כותב פנינים ע"י שימוש ב 22 אותיות בלבד. זה לא הולך ברגל. כמה קומבינציות כבר אפשר להמציא). נתינה? יש בנתינה זרע של שתלטנות אפשרית. זה מאוד תלוי בנותן ובמקבל. אני חושב ש"שונא מתנות יחיה" זה סוג של הגנה חומתית מפני הצורך להרגיש חייב לאלו שנותנים, חשש משתלטנותם האפשרית. אך עם זאת, זה שנמנע מלקבל, ייתכן שישאר בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. צריך לנהל את הנתינה והקבלה באיזון עדין כזה שלא ייצור מתחים ואבו-עליות יתר של מי מהצדדים. אגב, גם המקבל יכול להפוך לשתלטן אם הנותן הוא אעפס חסר עמוד שדרה.

      יואל, מתישהו הפוסטים שלך מקבלים תפנית. כשנערמות התגובות אז לפעמים לא ידוע מה העיקר בפוסט. הטקסט המקורי או הפינג פונג החכם שמתנהל אח"כ. זה יפה ונדיר כאן בביתקפה הזה. - ניסיתי כאן להחמיא, אני מקווה שהצלחתי.

      עיוני, הצלחת לתת ואני בשמחה מקבל. וההערה שלך על התגובות של האנשים היא מדוייקת מאוד. אני מרגיש כמו במאפיה. מכין תערובת של בצק ומניח לה לתפוח. והחום של האנשים הופך את זה לאט לאט למאפה שניחוחו מפתיע בכל פעם מחדש. ועל הלחם מדבקה: "מאפיית אחווה, לחמניות אחלה"

       

      תגיד אפי, שמת לב שאתה ואני ושמר ויובל ועמירם הם הגברים היחידים פה? אתה לא מודאג מזה?! איפה אלו מהמילואים, מהעבודה, מהבארים וממגרש הכדורסל ? לאן נעלמו ?!

      לחמיות אחלה שבעלמא.

      יש בזה משהו, היעלמותם של הגברים.. אין מה לעשות, צריך לשמור על הגחלת הזיכרית עד שתבוא התיגבורת.

      זה יהיה בסדר אם אלך לשחק כדורסל הערב? יש לי פס לשעתיים?

      אגב, אתמול באורח פלא חייל "שלי" מהמילואים הציע לי חברות ב"קפה" - זה היה מאוד משמח לפגוש פה מישהו "אמיתי". יש עוד תקווה שנתגבר.

       

      ואם ארכוש אותו כמתנה לבעל, לא כחלק מאותה ערימה - אז תמליץ? האם תאמר כי הוא מעולה?
        3/9/08 10:39:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-03 10:20:29

      מסתבר שאני שותפה לדעתו :-) לא מכירה את הספר - מומלץ? (אגב, יכול להיות שהוא השאיל את המונח "גן אנוכי" מהגן האנוכי של דוקינס?) 

      אכן אותו גן אנוכי. רודלי לוקח את הסברי האבולוציה של דוקינס ומשלב אותם בכתיבה כמעט עיתונאית עם תחומים רבים נוספים. אני מתקשה להמליץ לך על הספר.  לא בגלל שאינו טוב (הוא אפילו מומלץ)  כי אם בזכות ערימת הספרים המתגבהת אצלך והכוללת את העולם של אתמול של צוויג.

       

      מסתבר שאני שותפה לדעתו :-)

      לא מכירה את הספר - מומלץ?

      (אגב, יכול להיות שהוא השאיל את המונח "גן אנוכי" מהגן האנוכי של דוקינס?) 

        3/9/08 09:23:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-03 09:04:20

       וואו אתה שואל שאלה מאוד מאוד קשה. אתה מבקש הסבר רציונאלי בעוד שמרבית החוקרים בתחום מדברים על הסבר יותר דחפי. ודחף ורציונאל לא חברים טובים. אבל מבלי שאחפור בספרים, ההסבר הרציונאלי ביותר שעולה בדעתי הבוקר הזה הוא שהנתינה שלה לתינוק היא למעשה נתינה לעצמה. התינוק הוא פריה, הוא חלק ממנה. התינוק הוא אני, הילדים שלי הם פניי, הם ההצלחה שלי והם הכשלון שלי (לא רק לעיני הסביבה אלא בעיקר בעיני עצמי). אם אני אהיה אמא טובה ואטפל בהם כראוי אז סימן שאני טובה, ו...שאני עומדת באידיאלים של עצמי כ'אימא' (קצת מטובל בנרקסיזם כאן...).

      אני טוענת שהמקום הזה חבוי וקשה ולקבל אותו משום שקשה לקבל את זה שה"קסם" הזה, שהדאגה האלטרואיסטית, רומנטית  לתינוק, משרתת למעשה גם את עצמי ולא רק את התינוק. אבל אני בטוחה שזה רק מרכיב וכוח מניע אחד מני רבים באותה נתינה מוחלטת של האימא, יש מניעים נוספים. בסיכום, בהיבט הרציונלי - לכל הורה יש "אידיאל-הורה" (בסופר אגו) שהוא רוצה לעמוד בו. אולי זה מה שאתה מחפש? (אני מדגישה שאלה טיעונים שלי. יתכן שהמרצה שלי הייתה מכסחת אותי במשפט מבריק אחד. לא יודעת). 

      וקשה לי להוציא מהמשוואה את ההיבט הדחפי. זה שם. אגב, יש גם חומרים ביולוגיים שמופרשים אצל האם בתקופה הזו הראשונית, שמכוונים אותה בדיוק להתנהגות זו, "מערפלים את חושיה" ומכוונים אותה להתרכז בתינוק. כעבור כמה חודשים זה עובר. לפי התיאוריה הקלאסית מניע ביולוגי הוא דבר דחפי.

       

      אההה....אז את בעצם קצת שותפה לדעתו של מאט רידלי . אנוכיות הגנים הוא קורא לזה בספרו "מוצא המידות הטובות" בו הוא מנסה להתמודד בין היתר עם שאלות של מוסר, חברתיות, אלטרואיזם ועוד. יכול להיות ששלחתי לך כבר פעם את הלינק, אני לא זוכר.   ארטישוקה, אין עליך. תודה!

       

      צטט: יואל עיני 2008-09-03 06:17:17

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-02 18:14:05

       

      המשיכי לכתוב באריכות, בבקשה. דבריך מעוררי מחשבה. הבנתי אמנם את כל שכתבת אך חסר לי הסבר מנומק ומלומד לעניין מטריד אחד: התינוק, נענה, פסיבי, לוקח ומניעיו ברורים. האם, מעניקה, נותנת, מבליגה על צרכיה ומניעיה מהם? מהו ההסבר האנליטי לנתינתה?  ואיני מוכן להסתפק במניעים כגון, דחף, יצר אימהי, או חוק טבע. תני לי בבקשה הסבר רציונלי, ארטישוקה.

       

       וואו אתה שואל שאלה מאוד מאוד קשה. אתה מבקש הסבר רציונאלי בעוד שמרבית החוקרים בתחום מדברים על הסבר יותר דחפי. ודחף ורציונאל לא חברים טובים. אבל מבלי שאחפור בספרים, ההסבר הרציונאלי ביותר שעולה בדעתי הבוקר הזה הוא שהנתינה שלה לתינוק היא למעשה נתינה לעצמה. התינוק הוא פריה, הוא חלק ממנה. התינוק הוא אני, הילדים שלי הם פניי, הם ההצלחה שלי והם הכשלון שלי (לא רק לעיני הסביבה אלא בעיקר בעיני עצמי). אם אני אהיה אמא טובה ואטפל בהם כראוי אז סימן שאני טובה, ו...שאני עומדת באידיאלים של עצמי כ'אימא' (קצת מטובל בנרקסיזם כאן...).

      אני טוענת שהמקום הזה חבוי וקשה ולקבל אותו משום שקשה לקבל את זה שה"קסם" הזה, שהדאגה האלטרואיסטית, רומנטית  לתינוק, משרתת למעשה גם את עצמי ולא רק את התינוק. אבל אני בטוחה שזה רק מרכיב וכוח מניע אחד מני רבים באותה נתינה מוחלטת של האימא, יש מניעים נוספים. בסיכום, בהיבט הרציונלי - לכל הורה יש "אידיאל-הורה" (בסופר אגו) שהוא רוצה לעמוד בו. אולי זה מה שאתה מחפש? (אני מדגישה שאלה טיעונים שלי. יתכן שהמרצה שלי הייתה מכסחת אותי במשפט מבריק אחד. לא יודעת). 

       

      וקשה לי להוציא מהמשוואה את ההיבט הדחפי. זה שם. אגב, יש גם חומרים ביולוגיים שמופרשים אצל האם בתקופה הזו הראשונית, שמכוונים אותה בדיוק להתנהגות זו, "מערפלים את חושיה" ומכוונים אותה להתרכז בתינוק. כעבור כמה חודשים זה עובר. לפי התיאוריה הקלאסית מניע ביולוגי הוא דבר דחפי.

       

        3/9/08 08:27:

      צטט: סמדר כרמל 2008-09-03 08:15:37

      נתינה וקבלה הן שני צדדים של אותה מטבע וכמו כל מושג הן אינן בעלות ערך בפני עצמן אלא מקבלות משמעות מהשימוש שנעשה בהן. ברגע שהמשתמשים בהן הופכים כפייתיים וחד-צדדיים הם מאבדים איזון והופכים שתלטניים בנתינה ובקבלה שלהם. כמו אמא פולניה (-:

       

      נתינה בלי שהצד השני ערוך לקבל אותה משולה ללקיחה. לאונס. תודה על ההערה החשובה הזאת סמדר...

       

        3/9/08 08:25:

      צטט: אפי גבזו 2008-09-03 07:57:59

      צטט: יואל עיני 2008-09-02 17:10:03

      משהו אתה....תודה על השפע. אתה חושב שנתינה היא סוג של שתלטנות?

      והשפע - בחינם. (שמע, אתה כותב פנינים ע"י שימוש ב 22 אותיות בלבד. זה לא הולך ברגל. כמה קומבינציות כבר אפשר להמציא). נתינה? יש בנתינה זרע של שתלטנות אפשרית. זה מאוד תלוי בנותן ובמקבל. אני חושב ש"שונא מתנות יחיה" זה סוג של הגנה חומתית מפני הצורך להרגיש חייב לאלו שנותנים, חשש משתלטנותם האפשרית. אך עם זאת, זה שנמנע מלקבל, ייתכן שישאר בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. צריך לנהל את הנתינה והקבלה באיזון עדין כזה שלא ייצור מתחים ואבו-עליות יתר של מי מהצדדים. אגב, גם המקבל יכול להפוך לשתלטן אם הנותן הוא אעפס חסר עמוד שדרה.

      יואל, מתישהו הפוסטים שלך מקבלים תפנית. כשנערמות התגובות אז לפעמים לא ידוע מה העיקר בפוסט. הטקסט המקורי או הפינג פונג החכם שמתנהל אח"כ. זה יפה ונדיר כאן בביתקפה הזה. - ניסיתי כאן להחמיא, אני מקווה שהצלחתי.

      עיוני, הצלחת לתת ואני בשמחה מקבל. וההערה שלך על התגובות של האנשים היא מדוייקת מאוד. אני מרגיש כמו במאפיה. מכין תערובת של בצק ומניח לה לתפוח. והחום של האנשים הופך את זה לאט לאט למאפה שניחוחו מפתיע בכל פעם מחדש. ועל הלחם מדבקה: "מאפיית אחווה, לחמניות אחלה"

       

      תגיד אפי, שמת לב שאתה ואני ושמר ויובל ועמירם הם הגברים היחידים פה? אתה לא מודאג מזה?! איפה אלו מהמילואים, מהעבודה, מהבארים וממגרש הכדורסל ? לאן נעלמו ?!

        3/9/08 08:15:

      צטט: אפי גבזו 2008-09-03 07:57:59

      צטט: יואל עיני 2008-09-02 17:10:03

      צטט: אפי גבזו 2008-09-02 07:23:44
      נס פך השמן האנושי. אבל גם הנס ההוא החזיק שמונה ימים. ככל שממלאים כך נשפך ממנה והמים מגיעים לצווארו של הממלא וחונקים אותו. יואל, חשבתי לדחות את הקריאה למועד פנוי יותר אבל לא התאפקתי ושתיתי הכל בהנאה צרופה. איזה יופי של פוסט. משובח שבמשובחים. ישתבח בלוגך לעולמי עד.

       

      משהו אתה....תודה על השפע.

       אתה חושב שנתינה היא סוג של שתלטנות?

       

      והשפע - בחינם. (שמע, אתה כותב פנינים ע"י שימוש ב 22 אותיות בלבד. זה לא הולך ברגל. כמה קומבינציות כבר אפשר להמציא).

      נתינה? יש בנתינה זרע של שתלטנות אפשרית. זה מאוד תלוי בנותן ובמקבל.

      אני חושב ש"שונא מתנות יחיה" זה סוג של הגנה חומתית מפני הצורך להרגיש חייב לאלו שנותנים, חשש משתלטנותם האפשרית. אך עם זאת, זה שנמנע מלקבל, ייתכן שישאר בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. צריך לנהל את הנתינה והקבלה באיזון עדין כזה שלא ייצור מתחים ואבו-עליות יתר של מי מהצדדים.

      אגב, גם המקבל יכול להפוך לשתלטן אם הנותן הוא אעפס חסר עמוד שדרה.

      יואל, מתישהו הפוסטים שלך מקבלים תפנית. כשנערמות התגובות אז לפעמים לא ידוע מה העיקר בפוסט. הטקסט המקורי או הפינג פונג החכם שמתנהל אח"כ. זה יפה ונדיר כאן בביתקפה הזה. - ניסיתי כאן להחמיא, אני מקווה שהצלחתי.

       

       

       

      נתינה וקבלה הן שני צדדים של אותה מטבע וכמו כל מושג הן אינן בעלות ערך בפני עצמן אלא מקבלות משמעות מהשימוש שנעשה בהן. ברגע שהמשתמשים בהן הופכים כפייתיים וחד-צדדיים הם מאבדים איזון והופכים שתלטניים בנתינה ובקבלה שלהם. כמו אמא פולניה (-:

       

        3/9/08 07:57:

      צטט: יואל עיני 2008-09-02 17:10:03

      צטט: אפי גבזו 2008-09-02 07:23:44
      נס פך השמן האנושי. אבל גם הנס ההוא החזיק שמונה ימים. ככל שממלאים כך נשפך ממנה והמים מגיעים לצווארו של הממלא וחונקים אותו. יואל, חשבתי לדחות את הקריאה למועד פנוי יותר אבל לא התאפקתי ושתיתי הכל בהנאה צרופה. איזה יופי של פוסט. משובח שבמשובחים. ישתבח בלוגך לעולמי עד.

       

      משהו אתה....תודה על השפע.

       אתה חושב שנתינה היא סוג של שתלטנות?

       

      והשפע - בחינם. (שמע, אתה כותב פנינים ע"י שימוש ב 22 אותיות בלבד. זה לא הולך ברגל. כמה קומבינציות כבר אפשר להמציא).

      נתינה? יש בנתינה זרע של שתלטנות אפשרית. זה מאוד תלוי בנותן ובמקבל.

      אני חושב ש"שונא מתנות יחיה" זה סוג של הגנה חומתית מפני הצורך להרגיש חייב לאלו שנותנים, חשש משתלטנותם האפשרית. אך עם זאת, זה שנמנע מלקבל, ייתכן שישאר בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. צריך לנהל את הנתינה והקבלה באיזון עדין כזה שלא ייצור מתחים ואבו-עליות יתר של מי מהצדדים.

      אגב, גם המקבל יכול להפוך לשתלטן אם הנותן הוא אעפס חסר עמוד שדרה.

      יואל, מתישהו הפוסטים שלך מקבלים תפנית. כשנערמות התגובות אז לפעמים לא ידוע מה העיקר בפוסט. הטקסט המקורי או הפינג פונג החכם שמתנהל אח"כ. זה יפה ונדיר כאן בביתקפה הזה. - ניסיתי כאן להחמיא, אני מקווה שהצלחתי.

       

        3/9/08 06:30:

      צטט: ariadne 2008-09-02 23:58:07

      קיימים בכלל גברים שמדברים ככה? שנותנים ככה מעצמם? רוצה שתכיר לי אחד כזה..... והשינה, השינה והמוות אחים תאומים הם (בדיוק כתבתי על זה).

      הוא תפוס יקירתי...שאחרת לא היה קיים 

      ולמוות בעיקר אחיות רבות: שינה, אורגזמה, אהבה עזה, שחטה טובה, ועוד כמה שרלילות .

      את כותבת מעניין. קראתי.

       

       

        3/9/08 06:22:

      צטט: פינולה 2008-09-02 23:38:40
      קראתי עוד פעם ועוד פעם ועוד ראיתי בעיניים והרגשתי בפנים,מעט מאוד פוסטים עושים לי את זה. כיף לך על יכולת הביטוי והרגישות.

      תודה פינולה... את אחות נכון? ראית אנשים אוהבים שנפרדים בגלל מחלת אחד מהם? במחלקה או בבית חולים או אצל חברה שעובדת במחלקה אחרת? אני רוצה לשאול כמה שאלות, אם כן..

        3/9/08 06:19:

      צטט: תות מהוד השרון 2008-09-02 22:44:04
      כוכב.

      נוצץ בשמיים גם בלילותיך. כוכב שבא והולך. תודה

       

        3/9/08 06:17:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-02 18:14:05

      כמובן שאחרי ששלחתי את התגובה הקודמת הבנתי עוד משהו :-) מביך אותי, התשובות שלי לאחרונה הופכות אורכות כל כך, לא רק כאן אצלך. מילא.קודם כל מרתק מה המילה "רשמת" עוררה בך. מקסים.שנית לשאלות עליה ועליו - כן. אהבה שקטה ואהבה אינטנסיבית יכולות שתיהן להיות אהובות מאוד חזקות. איך שאני רואה את זה (וזו ראיה שלי בלבד), זו האינטנסיבית דורשת גם מהצד השני לשאת על עצמו משהו, להכיל את האהבה של האחר, להיענות לה, להתייחס לעצמה שבה היא באה לידי ביטוי. זו תגובה טבעית של שני אנשים בוגרים שאוהבים זה את זה. לעומת זאת, זו השקטה הנוכחת בדממה מאפשרת להיות מוכל אצל האחר מבלי לחוש צורך להיענות, אלא רק לקחת ולקבל במנות הנדרשות. זה ממש כמו תינוק (שוב אני מתחילה) שרק נולד, אל מול אימו. הוא עדיין לא מסוגל להתיחס ולשאת את צרכי האם. הוא רק נענה לאהבה ולחום שלה. הוא עוד לא מחזיר לה אהבה וחיוך באופן מכוון בגלל שהיא הייתה טובה אליו, הוא כמעט ורק לוקח באופן שמשרת אותו ואת צרכיו. 

       

      המשיכי לכתוב באריכות, בבקשה. דבריך מעוררי מחשבה. הבנתי אמנם את כל שכתבת אך חסר לי הסבר מנומק ומלומד לעניין מטריד אחד: התינוק, נענה, פסיבי, לוקח ומניעיו ברורים. האם, מעניקה, נותנת, מבליגה על צרכיה ומניעיה מהם? מהו ההסבר האנליטי לנתינתה?  ואיני מוכן להסתפק במניעים כגון, דחף, יצר אימהי, או חוק טבע. תני לי בבקשה הסבר רציונלי, ארטישוקה.

       

        2/9/08 23:58:

      קיימים בכלל גברים שמדברים ככה? שנותנים ככה מעצמם?

      רוצה שתכיר לי אחד כזה.....

      והשינה, השינה והמוות אחים תאומים הם (בדיוק כתבתי על זה).

        2/9/08 23:38:


      קראתי עוד פעם ועוד פעם ועוד

      ראיתי בעיניים והרגשתי בפנים,מעט מאוד פוסטים עושים לי את זה.

      כיף לך על יכולת הביטוי והרגישות.


      כוכב.

       

        2/9/08 22:05:

      צטט: א י ל ה 2008-09-02 15:38:11

       

      את לוקחת את הדיון הזה למחוזות של קסם, מותק.

      אני חושבת ששם הייתה נקודת ההתחלה שלו.

      או שאת בעצם שואלת מה זו השראה?

       

       

       

       

      לא שואלת מה זו השראה. איך אפשר לשאול את השאלה הזו? זה הסוד, הקסם, הניצוץ...

       

      צטט: יואל עיני 2008-09-02 17:54:50

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-02 17:06:32

      אכן. יש נשים שהרבה אהבה חונקת אותן. יש גם גברים כאלה. אבל בחרת לשים עליו את האחריות לחנק. מעניין...

       "והוא אומר: אני לך יום וליל ובוקר וצהריים, בריכה שאינה חדלה מלהשקות . אל תחדלי ואל תיראי כי בך אשים מבטחי. "

      והאוירה בכלל. האהבה שלו אינטנסיבית באותה המידה שהיא מדהימה בעוצמתה ויופיה. ההכלה שלו היא אינטנסיבית, ואהובתו חלשה כל כך, להבה דועכת. היא יכולה לשאת אהבה כזו כלפיה?או שמא היא זקוקה עתה לאהבה שקטה? שהוא רק יהיה לה. רק לשאת אותה, בדממה.

      ואתה רושם כל כך יפה שזה פשוט נורא ואיום. נורא ואיום.

      התגובות שלך משאירות אותי שמוט לסת. תודה. על כי כתבת רושם ולא כותב. עברתי לעולם נוכחי זה של מילים מעולם עבר ויזואלי של ציור ועיצוב. ואני מתייחס היום למילים כאמצעים ויזואליים, מכחולים וצבעים וצורות העומדים לשימושי.

       

      ואהבה שקטה את מאחלת לה מול אהבתו האינטנסיבית. כלומר, האם הוא צריך להצטמצם? לפנות מקום? לתת לה מרחב?

       

       

       כמובן שאחרי ששלחתי את התגובה הקודמת הבנתי עוד משהו :-) 

      מביך אותי, התשובות שלי לאחרונה הופכות אורכות כל כך, לא רק כאן אצלך. מילא.

       קודם כל מרתק מה המילה "רשמת" עוררה בך. מקסים.

      שנית לשאלות עליה ועליו - כן. אהבה שקטה ואהבה אינטנסיבית יכולות שתיהן להיות אהובות מאוד חזקות. איך שאני רואה את זה (וזו ראיה שלי בלבד), זו האינטנסיבית דורשת גם מהצד השני לשאת על עצמו משהו, להכיל את האהבה של האחר, להיענות לה, להתייחס לעצמה שבה היא באה לידי ביטוי. זו תגובה טבעית של שני אנשים בוגרים שאוהבים זה את זה. לעומת זאת, זו השקטה הנוכחת בדממה מאפשרת להיות מוכל אצל האחר מבלי לחוש צורך להיענות, אלא רק לקחת ולקבל במנות הנדרשות. זה ממש כמו תינוק (שוב אני מתחילה) שרק נולד, אל מול אימו. הוא עדיין לא מסוגל להתיחס ולשאת את צרכי האם. הוא רק נענה לאהבה ולחום שלה. הוא עוד לא מחזיר לה אהבה וחיוך באופן מכוון בגלל שהיא הייתה טובה אליו, הוא כמעט ורק לוקח באופן שמשרת אותו ואת צרכיו. 

       

        2/9/08 17:54:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-02 17:06:32

      אכן. יש נשים שהרבה אהבה חונקת אותן. יש גם גברים כאלה. אבל בחרת לשים עליו את האחריות לחנק. מעניין...

       "והוא אומר: אני לך יום וליל ובוקר וצהריים, בריכה שאינה חדלה מלהשקות . אל תחדלי ואל תיראי כי בך אשים מבטחי. "

      והאוירה בכלל. האהבה שלו אינטנסיבית באותה המידה שהיא מדהימה בעוצמתה ויופיה. ההכלה שלו היא אינטנסיבית, ואהובתו חלשה כל כך, להבה דועכת. היא יכולה לשאת אהבה כזו כלפיה?או שמא היא זקוקה עתה לאהבה שקטה? שהוא רק יהיה לה. רק לשאת אותה, בדממה.

      ואתה רושם כל כך יפה שזה פשוט נורא ואיום. נורא ואיום.

      התגובות שלך משאירות אותי שמוט לסת. תודה. על כי כתבת רושם ולא כותב. עברתי לעולם נוכחי זה של מילים מעולם עבר ויזואלי של ציור ועיצוב. ואני מתייחס היום למילים כאמצעים ויזואליים, מכחולים וצבעים וצורות העומדים לשימושי.

       

      ואהבה שקטה את מאחלת לה מול אהבתו האינטנסיבית. כלומר, האם הוא צריך להצטמצם? לפנות מקום? לתת לה מרחב?

       

        2/9/08 17:42:

      צטט: wonders 2008-09-02 15:05:03

      כל כך יפה כתבת יואל גם הרכות והחמלה שבטקסט וגם האסטטיקה הכמעט ויזואלית של המילים הוא שופע, היא ריקה. בפוסט הקודם שלך למדנו שלא יכול אדם למלא את ריקותו של אדם אחר. (לא באמת) 

      תודה פלא פלאים. הקשר הזה בין ה"אסטטיקה הויזואלית" לטקסט בדיוק העסיקה אותי ככותב. ואיילת ודבי הגיבו בעניןן זה בדיוק. תודה על ההארה!

       

        2/9/08 17:24:

      צטט: ידידונט 2008-09-02 07:38:17

      כתיבה מדהימה ואפילו מרגשת עד דמעות כמה שנשמע מצחיק בתור אחת שרואה וראתה הרבה מקרי מוות

      והרבה פרידות בין חולים ואהובים בני משפחה ויקירים עורר בי אישית רגשות מעורבים

      יואל ...חזק!!!!!!

      תודה ידידודה. לא מקנא בך...

       

        2/9/08 17:10:

      צטט: אפי גבזו 2008-09-02 07:23:44
      נס פך השמן האנושי. אבל גם הנס ההוא החזיק שמונה ימים. ככל שממלאים כך נשפך ממנה והמים מגיעים לצווארו של הממלא וחונקים אותו. יואל, חשבתי לדחות את הקריאה למועד פנוי יותר אבל לא התאפקתי ושתיתי הכל בהנאה צרופה. איזה יופי של פוסט. משובח שבמשובחים. ישתבח בלוגך לעולמי עד.

       

      משהו אתה....תודה על השפע.

       אתה חושב שנתינה היא סוג של שתלטנות?

       

       

      אכן. יש נשים שהרבה אהבה חונקת אותן. יש גם גברים כאלה. אבל בחרת לשים עליו את האחריות לחנק. מעניין...

       

       

       "והוא אומר: אני לך יום וליל ובוקר וצהריים, בריכה שאינה חדלה מלהשקות . אל תחדלי ואל תיראי כי בך אשים מבטחי. "

       

      והאוירה בכלל. האהבה שלו אינטנסיבית באותה המידה שהיא מדהימה בעוצמתה ויופיה. ההכלה שלו היא אינטנסיבית, ואהובתו חלשה כל כך, להבה דועכת. היא יכולה לשאת אהבה כזו כלפיה?או שמא היא זקוקה עתה לאהבה שקטה? שהוא רק יהיה לה. רק לשאת אותה, בדממה.

       

      ואתה רושם כל כך יפה שזה פשוט נורא ואיום. נורא ואיום.

        2/9/08 15:38:

      צטט: דבי לוזיה 2008-09-02 09:05:01

      צטט: יואל עיני 2008-09-01 08:59:15

      צטט: א י ל ה 2008-08-31 22:29:32
      זה מאוד מאוד מקסים זה. הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות. וזה רך ומלטף ואוהב. מקסים.

      תודה לך. הרבה.

      יש לדעתך קשר בין הנושא לרטוריקה? בין התוכן לצורת הכתיבה שלו? אני שואל את עצמי הרבה פעמים מדוע יוצאת לי כתיבה בקול מסויים, מדוע אני בוחר מילים מסויימות. האם התוכן מכתיב את הצורה המילולית או שמא הבחירה במילים מסויימות ובסגנון מסויים מעצב את התוכן? מכתיב את הרגש? אני שואל כי אני באמת לא יודע איך זה קורה.

       

      שלום יקיריי,

      סליחה שאני מתערבת.... אבל לדעתי, יש ביצירה אלמנט השראתי בלתי ניתן להסבר - ההשראה נובעת מהנושא והיכולת לגוון את הקול (במיוחד בספרות) היא נפלאה בעיני.

      חלק מהקסם הוא אותו יסוד בלתי ניתן לפירוק והסבר.

       

      אני נהניתי מאד (גם הפעם).

       

       

       

      את לוקחת את הדיון הזה למחוזות של קסם, מותק.

      אני חושבת ששם הייתה נקודת ההתחלה שלו.

      או שאת בעצם שואלת מה זו השראה?

       

       

        2/9/08 15:05:

      כל כך יפה כתבת יואל

      גם הרכות והחמלה שבטקסט

      וגם האסטטיקה הכמעט ויזואלית של המילים

       

      הוא שופע, היא ריקה.

      בפוסט הקודם שלך למדנו

      שלא יכול אדם למלא את ריקותו של אדם אחר.

      (לא באמת) 

        2/9/08 09:05:

      צטט: יואל עיני 2008-09-01 08:59:15

      צטט: א י ל ה 2008-08-31 22:29:32
      זה מאוד מאוד מקסים זה. הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות. וזה רך ומלטף ואוהב. מקסים.

      תודה לך. הרבה.

      יש לדעתך קשר בין הנושא לרטוריקה? בין התוכן לצורת הכתיבה שלו? אני שואל את עצמי הרבה פעמים מדוע יוצאת לי כתיבה בקול מסויים, מדוע אני בוחר מילים מסויימות. האם התוכן מכתיב את הצורה המילולית או שמא הבחירה במילים מסויימות ובסגנון מסויים מעצב את התוכן? מכתיב את הרגש? אני שואל כי אני באמת לא יודע איך זה קורה.

       

      שלום יקיריי,

      סליחה שאני מתערבת.... אבל לדעתי, יש ביצירה אלמנט השראתי בלתי ניתן להסבר - ההשראה נובעת מהנושא והיכולת לגוון את הקול (במיוחד בספרות) היא נפלאה בעיני.

      חלק מהקסם הוא אותו יסוד בלתי ניתן לפירוק והסבר.

       

      אני נהניתי מאד (גם הפעם).

       

       

        2/9/08 07:38:

      כתיבה מדהימה

      ואפילו מרגשת עד דמעות כמה שנשמע מצחיק

      בתור אחת שרואה וראתה הרבה מקרי מוות

      והרבה פרידות בין חולים ואהובים בני משפחה ויקירים

      עורר בי אישית רגשות מעורבים

      יואל ...חזק!!!!!!

        2/9/08 07:23:


      נס פך השמן האנושי. אבל גם הנס ההוא החזיק שמונה ימים.

      ככל שממלאים כך נשפך ממנה והמים מגיעים לצווארו של הממלא וחונקים אותו.

      יואל, חשבתי לדחות את הקריאה למועד פנוי יותר אבל לא התאפקתי ושתיתי הכל בהנאה צרופה. איזה יופי של פוסט. משובח שבמשובחים. ישתבח בלוגך לעולמי עד.

       

        1/9/08 21:33:

      צטט: ^rachel^ 2008-09-01 18:08:58

      יואל, זה מקסים

      אחלה אנשים יצאו מסובב גן הניצחון

      אתה עוד הוכחהחיוך

      תודה! את מזכירה נשכחות. גינת הנצחון...

       

        1/9/08 21:25:

      צטט: m i n d the gap 2008-09-01 17:42:19


      כואב ונוגע

      (ותודה:)

      בדיוק אמרתי שכואבת לי הבטן מהכתיבה. של הספר שלי. קורע.

      תודה לך

       

        1/9/08 21:23:

      צטט: א י ל ה 2008-09-01 13:58:12

      צטט: יואל עיני 2008-09-01 08:59:15

      צטט: א י ל ה 2008-08-31 22:29:32
      זה מאוד מאוד מקסים זה. הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות. וזה רך ומלטף ואוהב. מקסים.

      תודה לך. הרבה.

      יש לדעתך קשר בין הנושא לרטוריקה? בין התוכן לצורת הכתיבה שלו? אני שואל את עצמי הרבה פעמים מדוע יוצאת לי כתיבה בקול מסויים, מדוע אני בוחר מילים מסויימות. האם התוכן מכתיב את הצורה המילולית או שמא הבחירה במילים מסויימות ובסגנון מסויים מעצב את התוכן? מכתיב את הרגש? אני שואל כי אני באמת לא יודע איך זה קורה.

       

       

      קשר בטוח יש.

      אם אתה מבקש לאפיין אותו - כאן זה כבר חמקמק, כמו שאתה אומר. ואולי בהגדרה הוא חמקמק, כי מעצם טבעו הוא משתנה.

      כשאני מסתכלת על עצמי אני יכולה לזהות מקומות שונים שמהם אני כותבת. כשאני כותבת מהראש, למשל, התוכן יותר יכתיב את הצורה המילולית. כשאני כותבת מהבטן, הרגש יותר בוחר את המילים וזה מה שיוצר את הסגנון. כל מקום שממנו אני כותבת, יש דברים אחרים שמאפיינים את הכתיבה מתוכו.

      ככה אני חושבת.

       

      בדיוק ההבחנה בין הראש לבטן! למרות שאחרי הכתיבה באה שלב הגלגול, העריכה והוא קצת יותר רציונלי.

      אבל את צודקת. אני משתדל לכתוב מהבטן ולערוך מהבטן ולקרוא מהבטן

      כואבת לי עכשיו.

       

        1/9/08 21:19:

      צטט: עמירם 54 2008-09-01 13:37:34

      לחיי הניגון שעולה וגועש וצובט וצונח ומתיישר לקו אחד

      איש המאה...עמירם כתב השבוע את פוסט המאה שלו. שווה.

       

        1/9/08 21:18:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-09-01 13:14:18

      קראתי שוב. יש פה משהו וזה לא נתן לי מנוח. דיגדג לי בראש. אז קראתי שוב. עלה לי דימוי בראש. של נר דולק (היא) וכוס (הוא). ורוח נושבת. והכוס רוצה להגן על הנר מפני הרוח, היא מכסה אותו. אבל לא מותירה חמצן, היא חונקת את הלהבה.

      אכן. יש נשים שהרבה אהבה חונקת אותן. יש גם גברים כאלה. אבל בחרת לשים עליו את האחריות לחנק. מעניין...

       

        1/9/08 21:16:

      צטט: ים סוף לוי 2008-09-01 12:58:29

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 20:55:12

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-31 18:34:45

      כואב לי אצלך.

      זה אמיתי וחשוף - בועט בבטן.

      אבל טוב. כי אמיתי. אז אפשר להמשיך הלאה.

       

      ממש לאחרונה למדתי ש"כואב" לא שווה "רע" - זה עושה לשים לב למה שצריך..

      (קצת כמו כאב גופני שהוא רק סימפטום בדר"כ למה שדורש טיפול)

       

      אתה כותב מדהים.

      (טרם חלפו 24..)

      אוף...בגללך החזרתי את הפוסט אחרי שכבר אותתו לי שאני מדאיג. 

      תודה. היה שווה להחזיר.

       

       

      כתבת:

       "ואצלי סדוקה התחתית והנכנס קל מן היוצא ואיני מצליחה להרגיש מלאה

      והכלי השבור שבור וסדוק ומבוקע ואין באפשרותו להחזיק ולהתמלא ובודאי שלא לעלות על גדותיו."

       

      ואני את הפוסט שלי שנקרא "לא אוהבת"  סיימתי בקטע הבא:

       

      "לאהוב אותך. זה חסר טעם. אין מה לעשות עם זה, זה נשפך על הרצפה, ניגר, מתבזבז.

      עוד לא בנית את ה"כלי" הזה אצלך, שמסוגל להכיל אהבה כלפיך..

      ואף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. אפילו לא לעזור"

       

      אז נכון שאני הייתי "קרה".. אבל להישיר מבט לאמת בעיניים

       - זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. למען עצמנו.

      נדמה לי שביטאנו את אותו סנטימנט/חוויה בפוסטים שלנו.

      ותודה שהחזרת - הוא יפיפה.

      קראתי את שלך. מרשים. הזיווג הוא תמיד בין כלי לחומר.

      תודה על ההפניה!

       

        1/9/08 18:08:

      יואל, זה מקסים

      אחלה אנשים יצאו מסובב גן הניצחון

      אתה עוד הוכחהחיוך

       

       

        1/9/08 17:42:


      כואב ונוגע

      (ותודה:)

        1/9/08 13:58:

      צטט: יואל עיני 2008-09-01 08:59:15

      צטט: א י ל ה 2008-08-31 22:29:32
      זה מאוד מאוד מקסים זה. הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות. וזה רך ומלטף ואוהב. מקסים.

      תודה לך. הרבה.

      יש לדעתך קשר בין הנושא לרטוריקה? בין התוכן לצורת הכתיבה שלו? אני שואל את עצמי הרבה פעמים מדוע יוצאת לי כתיבה בקול מסויים, מדוע אני בוחר מילים מסויימות. האם התוכן מכתיב את הצורה המילולית או שמא הבחירה במילים מסויימות ובסגנון מסויים מעצב את התוכן? מכתיב את הרגש? אני שואל כי אני באמת לא יודע איך זה קורה.

       

       

      קשר בטוח יש.

      אם אתה מבקש לאפיין אותו - כאן זה כבר חמקמק, כמו שאתה אומר. ואולי בהגדרה הוא חמקמק, כי מעצם טבעו הוא משתנה.

      כשאני מסתכלת על עצמי אני יכולה לזהות מקומות שונים שמהם אני כותבת. כשאני כותבת מהראש, למשל, התוכן יותר יכתיב את הצורה המילולית. כשאני כותבת מהבטן, הרגש יותר בוחר את המילים וזה מה שיוצר את הסגנון. כל מקום שממנו אני כותבת, יש דברים אחרים שמאפיינים את הכתיבה מתוכו.

      ככה אני חושבת.

       

        1/9/08 13:37:
      לחיי הניגון שעולה וגועש וצובט וצונח ומתיישר לקו אחד
      קראתי שוב. יש פה משהו וזה לא נתן לי מנוח. דיגדג לי בראש. אז קראתי שוב. עלה לי דימוי בראש. של נר דולק (היא) וכוס (הוא). ורוח נושבת. והכוס רוצה להגן על הנר מפני הרוח, היא מכסה אותו. אבל לא מותירה חמצן, היא חונקת את הלהבה.
        1/9/08 12:58:

      צטט: יואל עיני 2008-08-31 20:55:12

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-31 18:34:45

      כואב לי אצלך.

      זה אמיתי וחשוף - בועט בבטן.

      אבל טוב. כי אמיתי. אז אפשר להמשיך הלאה.

       

      ממש לאחרונה למדתי ש"כואב" לא שווה "רע" - זה עושה לשים לב למה שצריך..

      (קצת כמו כאב גופני שהוא רק סימפטום בדר"כ למה שדורש טיפול)

       

      אתה כותב מדהים.

      (טרם חלפו 24..)

      אוף...בגללך החזרתי את הפוסט אחרי שכבר אותתו לי שאני מדאיג. 

      תודה. היה שווה להחזיר.

       

       

      כתבת:

       "ואצלי סדוקה התחתית והנכנס קל מן היוצא ואיני מצליחה להרגיש מלאה

      והכלי השבור שבור וסדוק ומבוקע ואין באפשרותו להחזיק ולהתמלא ובודאי שלא לעלות על גדותיו."

       

      ואני את הפוסט שלי שנקרא "לא אוהבת"  סיימתי בקטע הבא:

       

      "לאהוב אותך. זה חסר טעם. אין מה לעשות עם זה, זה נשפך על הרצפה, ניגר, מתבזבז.

      עוד לא בנית את ה"כלי" הזה אצלך, שמסוגל להכיל אהבה כלפיך..

      ואף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. אפילו לא לעזור"

       

      אז נכון שאני הייתי "קרה".. אבל להישיר מבט לאמת בעיניים

       - זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. למען עצמנו.

      נדמה לי שביטאנו את אותו סנטימנט/חוויה בפוסטים שלנו.

      ותודה שהחזרת - הוא יפיפה.

        1/9/08 12:50:


      לכל מי ששואל "מה זאת אהבה".

      הנה. ככה.

        1/9/08 11:42:

      צטט: תומיש 2008-09-01 09:13:33


      "והיא עונה: אין בי עוד כוח אהובי."

      -------------------------------------------

      אוווו, כן.

      בדיוק.

       

      בדיוק תומיש. בדיוק

       

        1/9/08 09:13:


      "והיא עונה: אין בי עוד כוח אהובי."

      -------------------------------------------

      אוווו, כן.

      בדיוק.

        1/9/08 08:59:

      צטט: א י ל ה 2008-08-31 22:29:32
      זה מאוד מאוד מקסים זה. הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות. וזה רך ומלטף ואוהב. מקסים.

      תודה לך. הרבה.

      יש לדעתך קשר בין הנושא לרטוריקה? בין התוכן לצורת הכתיבה שלו? אני שואל את עצמי הרבה פעמים מדוע יוצאת לי כתיבה בקול מסויים, מדוע אני בוחר מילים מסויימות. האם התוכן מכתיב את הצורה המילולית או שמא הבחירה במילים מסויימות ובסגנון מסויים מעצב את התוכן? מכתיב את הרגש? אני שואל כי אני באמת לא יודע איך זה קורה.

       

        1/9/08 08:55:

      צטט: ניפי 2008-08-31 21:54:20

      בטוחה שאתה מכיר את המשפט החסידי "אין לב שלם מלב שבור" שבור זה התחלה טובה אבל כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו/ה אי אפשר לעשות את זה בשביל מישהו אפשר רק לעזור בדרך....

      :)

      תיבת התהודה החסידית/ קבלית שלך מוסיפה לי תמיד עניין.

      תודה דפנה, ובהצלחה ביום הראשון של השנה!

      אח, איזה גננת.

        31/8/08 22:29:


      זה מאוד מאוד מקסים זה.

      הקצב של זה, התנועה. ההתנגנות.

      וזה רך ומלטף ואוהב.

      מקסים.

       

        31/8/08 21:54:

      בטוחה שאתה מכיר את המשפט החסידי "אין לב שלם מלב שבור"

      שבור זה התחלה טובה

      אבל כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו/ה

      אי אפשר לעשות את זה בשביל מישהו אפשר רק לעזור בדרך....

      :)

        31/8/08 21:11:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2008-08-31 20:09:17


      זה בגללנו שעצוב פה אצלך? ההיזון החוזר לעצב ממלא יותר מן ההיזון העצל לשמחה? כלכך הרבה רפיסות הרגשתי בקוראי, וזה, הרבה יותר עצוב מעצב.

      כן, גם בגללך. כי קרעת אותי כשקראתי את הסיפור ההוא שלך. כי אנחנו היינו בבית חולים מהסוג הראשון ואני מסתכל על הבנים שלי וחושב שמה היה קורה אם הייתי בבית חולים שלך? גם אני מרגיש רפיסות.

        31/8/08 21:02:

      צטט: ord 2008-08-31 19:12:47

      אתה לאחרונה משאיר אותי בלי מילים

      ןלפעמים גם בלי אויר

      זה קשה שתדע!!!

      משאיר אותך בלי מילים?! הצחקת אותי. ומה תעשי עכשיו? את כולך מילים, בלי רווח, בלי אויר. וברור שקשה לך כי בעצב תלדי בנים. ואת אמא נהדרת.

        31/8/08 20:57:

      צטט: שמר.קומ 2008-08-31 18:56:08

      יואל,

      ראיתי אתמול איזה סרט שבו הייתה סצינה של סופר שמחובר למחשב שלו דרך חבל הטבור.

      המילים פועמות את דרכן היישר ממנו למקלדת. תמונות קשות.

      ישר חשבתי עליך.

      תגיד, איזה סרטים קשים אתה רואה?! ועוד חשבת אז עלי?!

      אצלי זה המדפסת. סתם מחממת לי את הבטן.

       

        31/8/08 20:55:

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-31 18:34:45

      כואב לי אצלך.

      זה אמיתי וחשוף - בועט בבטן.

      אבל טוב. כי אמיתי. אז אפשר להמשיך הלאה.

       

      ממש לאחרונה למדתי ש"כואב" לא שווה "רע" - זה עושה לשים לב למה שצריך..

      (קצת כמו כאב גופני שהוא רק סימפטום בדר"כ למה שדורש טיפול)

       

      אתה כותב מדהים.

      (טרם חלפו 24..)

      אוף...בגללך החזרתי את הפוסט אחרי שכבר אותתו לי שאני מדאיג. 

      תודה. היה שווה להחזיר.

       

        31/8/08 20:09:


      זה בגללנו שעצוב פה אצלך?

      ההיזון החוזר לעצב ממלא יותר מן ההיזון העצל לשמחה?

       

      כלכך הרבה רפיסות הרגשתי בקוראי,

      וזה, הרבה יותר עצוב מעצב.

        31/8/08 19:12:

      אתה לאחרונה משאיר אותי בלי מילים

      ןלפעמים גם בלי אויר

      זה קשה שתדע!!!

        31/8/08 18:56:

      יואל,

      ראיתי אתמול איזה סרט שבו הייתה סצינה של סופר שמחובר למחשב שלו דרך חבל הטבור.

      המילים פועמות את דרכן היישר ממנו למקלדת. תמונות קשות.

      ישר חשבתי עליך.

        31/8/08 18:34:

      כואב לי אצלך.

      זה אמיתי וחשוף - בועט בבטן.

      אבל טוב. כי אמיתי. אז אפשר להמשיך הלאה.

       

      ממש לאחרונה למדתי ש"כואב" לא שווה "רע" - זה עושה לשים לב למה שצריך..

      (קצת כמו כאב גופני שהוא רק סימפטום בדר"כ למה שדורש טיפול)

       

      אתה כותב מדהים.

      (טרם חלפו 24..)

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין