"כדאי שתשבי..." אמר לה. "מה שאומר לך, יזעזע אותך." "ואיך אתה יודע שזה יזעזע אותי?! כבר עמדתי בדברים יותר קשים בחיי... אין יותר קשה משעברתי." אמרה. "בכל זאת. רצוי שתשבי." "מה, אתה יכול לראות אותי בעין השלישית שלך, מתמוטטת?!" לגלגה עליו מעט. "אולי..." לגלג יחד איתה. "לא ברצינות. את לא חייבת להאמין בכוחותיי, הרי זה לא שהוכחתי לך אותם עדיין... אך בכל זאת. שבי." הרצין באחת. היא לא התווכחה יותר והתיישבה. "כמו שידוע לך, המאהבת של אביך, כפי שאת מכנה אותה, היא אמי. אך יש משהו שאת לא יודעת... לאמי יש עוד ילד מאביך... מלבד זה שנפל..." "מה?!?!?!" "אני אח שלך. הילה. אחיך. מבינה אותי?! את מבינה את מה שאני אומר לך? אני אח שלך! ואני יודע שאת אוהבת את ערן. ושהוא אוהב אותך. לכן אני רוצה לעזור לך... כי את אחותי..." היא עוד הייתה שקועה בהלם שתקף אותה. הוא חיבק אותה. "צאי מזה. הילה. צאי מזה. את אחותי, ואני אוהב אותך." "אבל... אם כך... איך זה שאתה לא מעדיף לעזור לאמך?! הרי ערן הוא בעלה..." התבוננה בו במבט מבולבל "אבל הוא לא צריך להיות בעלה! זה לא הגורל שלו. מלבד זאת, אם אימי בגדה בו, סימן שהיא לא אוהבת אותו. הוא אוהב אותך, ולכן צריך להיות איתך. מלבד זאת..." היא יכלה להרגיש שהוא עומד להגיד עוד משהו גדול ומזעזע כקודם. אך הוא לא אמר. כאילו התחרט. היא האיצה בו. "תמשיך! אמור עד הסוף את מה שרצית לומר." "אסור לי להגיד לך יותר... אני מצטער... אבל את תביני בעצמך בזמן הקרוב... אבל, הילה, הבטיחי לי, אל תוותרי על ערן. הוא נועד לך. אני מבטיח לך." למשפטו האחרון לא הקשיבה. היא חשבה על משהו אחר. "לא." אמר לה. "מה לא?!" החזירה לו בשאלה. "מה שאת חושבת עליו. לא. אביך לא יודע שאני הבן שלו. ערן גם לא יודע שאני אחיך. הוא חושב שאני בן של מישהו אחר מנישואים קודמים של אימי... אולי כי זה מה שהיא סיפרה לו..." אמר. "אל תדאגי. את עוד תתרגלי לכך. אני יכול לקרוא מחשבות, אבל רק כשאני רוצה... כשתצטרכי אותי, קראי לי במחשבותיך... אני כבר אמצא אותך..." אמר לה. הוא נתן לה חיבוק ונפרד ממנה. "לא. אל תספרי לאיש שאני אחיך." ענה למחשבתה. "וערן?!" כמו שאלה אותו במחשבתה. "זה טוב שאת מרגילה את עצמך לדבר אליי דרך המחשבות, אבל לא. עדיין אל תספרי לו שאני אחיך... עדיין לא." הוא יצא וסגר את הדלת. חיוך התפרס על פניה. היא הייתה מאושרת לגלות שיש לה אח. ועוד איזה אח... במחשבתה היא מסרה לו: "גם אני אוהבת אותך, אבישי. גם אני..." היא הרגישה טוב יותר. גילוי האח שיש לה, גרם לה למן שלווה. היא שמעה דפיקת דלת. עם חיוך על הפנים היא מיהרה לפתוח את הדלת. פניה החווירו בשניה שנפגשו עיניה עם עיניו. "לך מפה!" צרחה. "תסתלק!!!" הוא נכנס בכוח. "אני מקווה שלא סיפרת לאיש על מה ש"קרה" בפעם הקודמת שהייתי פה..." חייך חיוך זדוני. "לא... לא סיפרתי לאיש... רק לך מפה... עזוב אותי... אבא, אני מבקשת ממך כבתך... אל תעשה לי את זה שוב... אבא לא אמור לעשות כאלה דברים לבת שלו... אבא..." התחננה. "אל תגידי לי מה לעשות!!! אני אביך! זכותי לעשות בך כרצוני!" רטן כלפיה. "לא! גופי שייך לי! ולא אתן לך לעשות בי כרצונך! זה נגמר!!! נגמר! שמעת אותי?! נגמר!!!" הוא סטר לה. "טיפשה!" הוא הפיל אותה לרצפה. הילה התאמצה לחשוב על אחיה. "אולי, מי יודע, הוא ישמע אותי..." התפללה. היא קמה מן הרצפה, נחושה בדעתה לא להרשות לאביה לגעת בה ולו בשיערה אחת מראשה. היא תפסה את הכיסא הקרוב אליה והניפה אותו באוויר. אביה העיף את הכיסא ממנה. היא חלפה במהירות לידו ותפסה את האגרטל שהונח על השולחן. היא העיפה אותו לכיוונו, אך לרוע מזלה החטיאה. לפתע, הדלת נפתחה בקול רעש גדול. כאילו נטרקה לקיר. אבישי היה בפתח. "תסתלק מכאן! עכשיו!" צעק לעבר אביו. "מיד!" הילה מיהרה לעמוד מאחוריו. "ומי אתה?!" שאל אביו. "אני... אני ידיד של הילה! אז אל תנסה אותי!" פניו לבשו הבעה כועסת. "ידיד של הילה?! אה! איזו בדיחה גרועה! אני אבא שלה! אתה לא יכול לעשות לי דבר!" לגלג לקראתו. "באמת? אני יכול להתלונן עליך במשטרה." אבישי הטיח כנגדו. "במשטרה?" החל להזיע. "בגין מה?" תבע לדעת. "בגין תקיפה ו..." אבישי חשב היטב על דבריו. "ו... מה?" לחץ האב. "בגין תקיפה וניסיון להטרדה..." בחר את מלותיו היטב. הוא ידע שהילה לא רוצה שאביה יידע שסיפרה למישהו על האונס הממושך שעברה כמעט כל חייה. "את עוד תשמעי ממני! את עוד תשמעי." אמר והלך. "את בסדר?" שאל אותה על אף שידע את התשובה. "הגעתי בזמן, נכון?" דיבורו נעשה רך יותר. "אתה השומר שלי... המלאך השומר שלי..." חיבקה אותו. "תודה." החלה לבכות. "אל תבכי. אומנם הוא לא יודע שאני בנו, אבל אני לא אתן לאבא לפגוע בך יותר. בי נשבעתי. הילה. בי נשבעתי..." הוא חיבק אותה בחום. "הכל יהיה בסדר. אני פה בשבילך. בשביל זה יש אחים לא?!" אמר כדי לנחמה. היא נישקה את מצחו. המשך יבוא.... © כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליונית ס |