מישהו פעם כתב ש"רק לפורטיסחרוף מותר לעשות הופעות איחוד". אני לא יודע אם באמת "רק" להם, אבל אין ספק שמגל איחודי הלהקות שהיה כאן בשנים האחרונות, שני המופלאים האלו הצליחו לצאת הכי בכבוד. החיוניות שעדיין נשארה באקט המוסיקלי שלהם, פלוס אלבום חדש שהוציאו כדי לא רק לאונן על חומרים ישנים - הפך את סיבוב האיחוד הזה לתענוג של ממש. שורת ההופעות המצוינת הזאת נחתמה במופע סיום בלתי נשכח. משהו שלחלוטין לא נמצא בספר של "כך תעשה הופעת סגירת איחוד", ואפילו מנסה להיות קונטרה למה שכתוב שם. למה הכוונה? ניסיתי להסביר את זה בטור שכתבתי על ההופעה הזאת במומה, בזמנו. הנה הוא כאן. בסוף של יום על שתי הופעות סיום האיחוד של פורטיסחרוף לא צריך לכתוב בפורמט של ביקורת הופעה. בכתיבה על שלוש וחצי השעות שניתנו לקהל ביום שני האחרון, וארבע ורבע השעות שניתנו לו בשלישי אין טעם להתייחס לאיכויות נגינה וליכולות ווקאליות. אלו, אגב, היו טובות ומהוקצעות כרגיל, אבל כאמור - זה לא העניין הפעם. בכתיבה על החוויה הגדולה שעברו ביומיים האלה יותר מאלף איש שגדשו את הבארבי, צריך לדבר על ה"מה", לא על ה"איך". כלומר נוסטלגיה, התרסה ומתן כבוד לפועלים השחורים שמאחורי הזרקורים.
כבר מתחילת סיבוב ההופעות החדש של פורטיסחרוף עשה הצמד הכל בשביל להבהיר שלא מדובר בעוד איחוד מסחרי גרידא, כזה שמתחיל ונגמר במאזן הכספי. פורטיסחרוף הצהירו שאם ישובו לנגן ביחד - זה יהיה רק לרגל אלבום חדש, ואכן הוציאו את "על המשמרת", ששירים רבים ממנו שולבו בהופעות. בנוסף, בנו השניים סט שירים מגוון ואקלקטי, כזה שכולל שירים ידועים ליד כאלה שהיו זרים לחלוטין לחלקים גדולים מהקהל שבא לראות אותם. "אין לי זמן להיות עצוב", שיר נשכח מהפסקול של "דיזנגוף 99", נוגן כבר בהופעת האיחוד הראשונה, שהתקיימה במועדון הזאפה. את הלהיט "אין קשר", לעומת זאת, לא זכור לי ששמעתי באף אחת מהופעות הסיבוב הזה בהן נכחתי, וכך גם "אמריקה" הידוע.
במשך כל הסיבוב הקפידו פורטיסחרוף לשמור על אותו קו של אמת אמנותית ורעננות יצירתית. שירים נכנסו ויצאו מהסט לטובת אחרים, הנגינה היתה מכוסחת והאוירה הכללית היתה של השתוללות עצבנית וגבוהת דציבלים. הצמד המיתולוגי קיבע את מעמדו כאחד מהרכבי הרוק החשובים ביותר שהיו פה והשניים הראו שכוחם עדיין במותניהם - ביחד ולחוד. גם אחרי כל שנות העבודה המשותפת והעבודה הנפרדת הם עדיין הצליחו להשלים אחד את השני בצורה מופלאה. הטירוף הפורטיסי מול הקרירות הסחרופית והקול המיילל ורחב המנעד של פורטיס מול הקול האדיש-משהו של סחרוף הן רק שתי דוגמאות לניגודים שיוצרים יחדיו שלם אחד שהוא לא פחות ממופלא.
בשבועות האחרונים נשמעה לראשונה בקול רם המילה "התמסחרות". כוונת הצמד להופיע בהפלגה של אוניית תענוגות הרימה יותר מגבה אחת וגרמה לאנשים לתהות אם יתכן שגם פורטיסחרוף ביחד כאן רק בשביל סיר הבשר. למזלם, ההופעה בספינה בוטלה לבסוף (בגלל מיעוט מזמינים). בהופעות של היומיים האחרונים היה נדמה לא פעם שמדובר בטקס כפרה על הכמעט-מעידה. שתי ההופעות האלה לא היו סתם עוד הופעות רוק. היה מדובר בלא פחות מטקסט פוליטי. אירוע שמעליו מרחפת תמה מרכזית - "אנטי רייטינג". שוב ושוב במהלך הערבים האלה נזרקו ריפרורים, נוגנו שירים ונעשו דברים שמיתגו את הסיטואציה כ"אצלנו זה אחרת".
רמי פורטיס הוא מבקר ידוע של תרבות הרייטינג וה"כוכב נולד". הוא השמיע קול ברור בנושא יותר מפעם אחת, כשהוא לועג לתרבות האינסטנט והזוהר ומביע חשש אמיתי לקיומה של תרבות של ממש. השבוע, כך נדמה, הוא הרחיב את יריעת הביקורת. "אתם נראים כמו ערוץ 2", הוא הסתלבט על הקהל באחד הרגעים, ולכל אחד ברור באותו רגע עד כמה עמוק העלבון. "הסתפרתי, הסתכלתי על עצמי במראה ולא ידעתי אם אני דני רובס או רמי קליינשטיין", הוא מתבדח. לא במקרה לאחר עוד ביצוע של שיר מכוסח, הוא הוסיף ש"כאן ידעתי שאני רמי פורטיס", יוצר אבחנה בין אלה ששרים שירים מדבש לזה ששר את "דבש".
גישת האנטי-רייטינג מרימה את ראשה במקומות רבים בהופעה. ההרכב העלה לבמה סוללה של אורחים, אבל בניגוד למצופה - לא מדובר בחברים-כוכבים מברנז'ת המוסיקה. "אנחנו מעלים לפה רק אנשי במה", אומר פורטיס בטון הצהרתי ונתן כבוד למעמד הפועלים, אנשי הצווארון הכחול של הרוק. אייל אבן-צור (צורי) עלה לשיר איתם את "הדלת". יונתי, הבקליינר של ההרכב, הפתיע עם ביצוע מרגש ל"אנ'לא יכול" מ"להתראות בחלומותיי". השיא ההזוי של הערב התרחש כשעל הבמה עלה הנהג(!) של ההרכב, כדי לבצע חידוש ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד. כל ההתנהלות הזו כל-כך סתרה את הטקסיות שבמעמד מופע שפותח או סוגר סיבוב הופעות, שלעתים זה נראה ממש כמו התרסה. פורטיסחרוף עושים את הדברים בדיוק כמו שבא להם. מי שזה לא מוצא חן בעיניו - מוזמן ללכת.
אבל על אף שמדובר בשתי הופעות, שלא ספק יכנסו לפנתיאון ההופעות הארוכות ביותר, הקהל לא הלך לשום מקום. למרות שמדובר באירוע תובעני מאוד, אינטנסיבי, דחוס ואפילו מתיש לעתים, גם כשהשעון הראה את השעה 3 ו-4 לפנות בוקר המשיכו מאות אנשים להריע במרץ ולדרוש עוד ועוד שירים. משלב ההדרן הצמד לא הפסיק להפתיע בבחירותיו, וביצע עוד ועוד שירים שמי בכלל חשב שנשמע כאן, כאלה שרוב הקהל לא ממש יכול לעשות איתם שירה בציבור. ארבעה שירים של מינימל קומפקט, למשל ושלושה של Foreign Affair. יש גם ייצוג נאה של ארבעה שירים מ"להתראות בחלומותיי" (כולל שיר הנושא מהאלבום הלא מוערך מספיק) ושניים מ"שוטר פושע והענק הלוחש". בנוסף, פורטיס הפתיע עם ביצוע אקוסטי ל"אינקובטור", רק הוא והגיטרה כשסחרוף מג'מג'ם גם הוא עם האקוסטית. יחד הם ביצעו את "חצי אוטומטי", הכל-כך אישי של פורטיס בדואט מרגש. הפתעה רדפה הפתעה, וקשה לדעת מי נהנה יותר - אלה שבקהל או אלה שעל הבמה.
הנוסטלגיה נכחה לא רק בבחירת השירים. לצד סיפור מתקופת מינימל קומפקט, פורטיס גם סיפר בשני הערבים על הפעם הראשונה בה פגש את סחרוף. הוא תיאר כיצד הגיע לביתו של ברי בן ה-17 בעקבות המלצה של חבר. סחרוף ציין כמה "אמא שלי נבהלה ממך". הרגעים האלה היטיבו להמחיש את עומק החיבור בין שני היוצרים הגדולים האלו ואת חוזק הקשר ביניהם.
כשהם שרו את "בסוף של יום", נעצבתי מכך שמגיעה סופה של התקופה הזו. כשהם בחרו לסיים את ההופעה עם "הנה בא השקט", זה נראה סמלי במיוחד. כל כך מרגש לראות אותם ביחד על הבמה שנדמה שגם אם ימשיכו לנגן עד אור הבוקר - מחיאות הכפיים ימשכו, לצד קריאות ה"עוד! עוד!". אבל ביום שלישי (בעצם, כבר רביעי) ב-4:15, הם יורדים מהבמה בפעם האחרונה למי יודע כמה זמן. הקהל התחיל לצאת אט אט מהדלתות, הלום מאחת ההופעות הטובות, החשובות ואפילו ההיסטוריות ביותר שהתקיימו אי פעם במועדון הבארבי.
אני מוכן להתנבא כבר עכשיו שאת החוויה הזו יזכור במשך שנים רבות כל מי שהיה שם. לפחות עד היום בו יגיע האיחוד הבא של הצמד ומי יודע, אולי יציב אפילו רף גבוה יותר לאיך עושים את זה הכי טוב. ולא פחות חשוב - איך עושים את זה אחרת. |