היא ישבה לבד בגן הציבורי.

השער שלה כבר לא היה עבה ומבריק כמו פעם. בחלק מהמקומות הוא הלבין, קצוות התפצלו והסתלסלו לכל כיוון ללא סדר. על ידיה היו כמה שריטות טריות וסימן כחול עיטר את לחיה הימנית.

היא הסתכלה על הילדים ששיחקו- תמימים, ללא דאגות והסימן על לחיה דהה מעט.

עצב התקרב והתיישב לידה. הוא ליטף את ידה החבולה, את שערה הדליל.

"אני זוכר כשהיית אחרת."

היא חייכה אליו חיוך עצוב, "גם אתה השתנית."

הוא הביט בידיו החסונות, שהבליטו את כמילותן של ידיה.

"אל תדאג", היא אמרה לו, קולה מלטף אותו, עוטף אותו שלווה, "אני תמיד אשאר."

הם ישבו בשתיקה זמן מה. הערב ירד. הילדים נתלשו מהמשחקים ע"י הורים עייפים והלכו.

עצב ניגב דמעה מלחיה. "זה הסוף?" הוא שאל,

"לא. זו רק הפסקה קצרה, ירידה לשם עליה", היא חייכה אליו, "אני מקווה."

תקווה נשקה לו על המצח והלכה, משאירה את עצב לבד.

הוא בכה.