זאת הסגריה השנייה שלי היום. ניקוטין בדמות מעטפת נייר מטובקת. דאבל מינינג. אני מעשנת את המחשבות שלי. שואפת את התחושות שלי. אל ליבתי. הסגריה השניה עוטפת אותי בחדוות אפילה, בעשן של עירפול. מקבלת אהבה, מחובקת באושרם של אחרים, שומעת את החיבוק של כולם אליי. משפחה, חברים. ומעשנת אותם, עמוק לתוכי. כי ככה אני רוצה. כי זה הכוח שבי. האהבה. אך מה איתי? השמחה שמגיחה ללא כל סיבה, גורמת לי לחייך כך סתם, גם למי שאיני מכירה.
ומה איתה? האהבה שתמיד רציתי? מסתתרת לה. מתחבאת בין ענני העשן שבי. ממתינה לי.
כמו שאני אליה.
מתי אפסיק לעשן עננים? מתי אשאף את השאיפה האמיתית שלי?
|