כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    freeze

    33 תגובות   יום שני, 1/9/08, 02:45
     

    21-01-2014

    יעל הניחה מידה את הספר והסתכלה על השעון. אחת וחצי. עוד מעט פז תחזור מבית הספר. צריך להתחיל לחשוב על ארוחת צהריים.

    מבלי לזוז ממקומה הושיטה את ידה אל ערימת תפריטי הטייק אווי שהיתה מונחת דרך קבע על שידת הלילה שליד מיטתה. פיצה, אגאדיר, ספגטים, פיצה, פיצה, בר סלטים, פיצה. היא דפדפה בתפריטים בהבעת מיאוס קלה. כמה אפשר לאכול את הזבל הזה? פלא שפז לא סובלת מעודף משקל, כמו שהיא עצמה סבלה ממנו בגילה.

     

    תפסיקי, טיפשה! גערה בעצמה. פז לא תסבול מעודף משקל. ולא מאקנה, ולא משעירות יתר, ולא משום בעיה שהיתה לך בגיל 13. זו לא את, זוכרת? יש לה גנים אחרים לגמרי. יהיו לה חיים אחרים לגמרי. אז אולי יש לה אמא בכסא גלגלים, אבל היא לא תסבול כמו שאת סבלת כשהיית ילדה. תוציאי את המחשבה הזו מהראש שלך ומיד. קדימה, תחייגי ותזמיני, כי אוטוטו מגיעה הביתה ילדה מתבגרת רעבה, ואם היא לא תקבל ארוחת צהרים תוך חצי שעה, היא עלולה לאכול אותך.

     

    עשרים דקות אחר כך שמעה יעל את דלת הכניסה נפתחת. היא מיהרה לגלגל את כסאה אל קומת הקרקע וחייכה למראה ילדתה שפניה היו קבורים בפרוותו של ג'ק, כלב הזאב המשפחתי. הוא היה איתה מאז שנולד, בסוף 1998, והיא קראה לו על שם דמותו של ליאו דיקפריו בטיטניק.  

    לא שיעל זכרה את זה. היא גם לא היתה תמיד יעל. אף אחד לא ידע על זה, היא לא הזכירה את העניין הזה בפני אף אחד. גם לא - ביחוד לא- בפני בעלה, אלעד. הם הכירו כשהיתה במצב נפשי כל כך רעוע, אחרי שינוי כל כך גדול בחיים שהיה בלתי נתפס אפילו בעיניה, והיא לא יכלה לדבר על זה. לא אז, ובטח שלא עכשיו. מה היא תגיד לו? "חומד, שילמתי את חשבון החשמל, רויטל ומירב מגיעות מחר לארוחת ערב, ואגב, יעל הקטנה והיפה שלך היתה פעם שירן, ילדה גדולה, גמלונית ומכוערת, שפלשה באמצעות כוח על טבעי לגופה של בחורה משותקת, מהממת וחסרת אונים"?

    איכשהו היתה לה הרגשה שהוא לא יבין.

     


    אחרי ארוחת הצהריים ביקשה יעל מפז לאסוף את אריזות הקרטון והפלסטיק הריקות. "תמייני אותן כמו שהראיתי לך, טוב? את יודעת איך".

    "אני יודעת, אמא", פז מיהרה החוצה בידיים מלאות, "נייר, פלסטיק, אנחנו לומדים על זה בבית ספר, שכחת?" דלת הכניסה האחורית לבית נטרקה אחריה והיא ניגשה אל פחי האשפה שעמדו בחצר, האריזות הריקות כמעט נופלות מזרועותיה הדקות. עד שהגיעה לפחי האשפה, כבר הפילה שלוש קופסאות.

    "כוס אמק".

    פז חזרה על עקבותיה, לא לפני שהניחה את יתר האריזות על מכסהו של אחד מהפחים, והרימה את הקופסאות שנפלו. הלזניה היתה טעימה, נכון, ואין מצב בעולם שהיתה אוכלת ירקות אם לא היה כלול סלט בהזמנה, אבל היא שנאה את מיון הנייר והפלסטיק אחר כך, ותמיד, תמיד היא היתה חייבת להפיל משו. למה זה לא יכול ללכת חלק פעם אחת?

    מילא, נאנחה תוך כדי מיון האריזות, לפחות לא צריך לעשות כלים.

     


    "רויטל, את לא חייבת לעשות כלים", מחתה יעל, "פז תעשה את זה אחר כך".

    "פז שונאת לעשות כלים. נכון פז?" בלי לחכות לאישור פתחה רויטל את הברז והתחילה בעבודה, "וחוצמזה, אין יותר מדי כלים. חמש צלחות וקצת סכו"ם, זה שום דבר. למה אמרת שאלעד לא הגיע...?"

    "הוא התעכב במרפאה", אמרה יעל, מסתירה את העובדה שהוא ממש לא היה חייב לעשות את זה, "היתה בעיה מורכבת עם חתול אחד, הוא אפילו לא יכל להסביר לי במה מדובר".

    "נו, אני מקווה שהכל בסדר". רויטל לא היתה טיפשה. היא ידעה שלאלעד יש בעיה עם הזוגיות שלה ושל מירב. לא שהוא היה נגד זוגות חד מיניים, הוא פשוט לא הסתדר איתם בסלון המעוצב שלו. אני לא רואה, אז הכל בסדר, זו היתה הגישה שלו. הרבה פעמים זה עבד, אבל יש דברים שאתה לא יכול להתחמק מהם ולא משנה כמה אתה מנסה. מצד שני, לא היה אכפת לה, כל עוד הוא לא מונע מיעל להתראות איתה. היא היתה החברה הכי טובה שלה כבר שנים.

    פז עזרה לפנות את השולחן, להוטה לחזור ולשחק עם שיר, הילדה המאומצת של מירב ורויטל. שיר היתה בת שנתיים, ופז השתגעה אחריה. בכל פעם שיעל ראתה אותן יחד, לא יכלה להמנע מלחשוב שאולי הגיע הזמן להביא לפז אח או אחות. אבל ההריון והלידה של פז עצמה היו כל כך קשים לה, והיא היתה דוחקת את המחשבה הסוררת לאיזו פינה אפלה.

     

    פז ערמה ארבע צלחות ואת כל הסכו"ם מהשולחן והתחילה ללכת לכיוון הכיור. היא לא שמה לב לשיר, שזחלה על הרצפה בדיוק מתחת לרגליה. כששמה לב כבר היה מאוחר מדי. היא התחילה למעוד, הצלחות והסכו"ם התעופפו באוויר בסלואו מושן, שיר התחילה לבכות, פז צרחה, "לאאא!!!" והכל קפא.

     

    פשוטו כמשמעו - הכל.

     

    הצלחות נותרו תלויות באוויר, הסכינים והמזלגות מרחפים מסביבן כמו דקורציה בתערוכה. המים שזרמו מהברז הפכו למין עמוד קטן של נוזלים שאינם זזים. התמונה על מסך טלויזיה נעצרה, הדמעות בעיניה של שיר התינוקת נצצו כמו יהלומים זעירים ומירב, שבתחילת המהומה קמה להרים את שיר, נשארה דוממת בתנוחה לא טבעית.

     

    רויטל נטשה את הכיור ומיהרה אל פז, שנראתה המומה לחלוטין. היא הושיבה אותה על הספה, גילגלה אליה את כסאה של יעל, קטפה את הצלחות והסכו"ם מהאוויר והניחה אותם בכיור. רק אז התיישבה לידן על הספה. זה לקח פחות מדקה. הכל עדיין היה דומם ולאף אחת מהן לא היה ברור מה לעזאזל קורה פה.

     

    "פאק", אמרה לבסוף רויטל.

    "פאק", הסכימה יעל, אבל צל של חיוך נראה על פניה.

    "מה...." שאלה פז, עדיין רועדת, לא קולטת מה קרה. "מה זה היה?"

    "מותק", אמרה יעל, "אני אסביר אחר כך. עכשיו את צריכה לשחרר הכל".

    "לשחרר?"

    "כן. את צריכה רק לחשוב שהכל כרגיל, זה הכל. את יכולה?"

    פז בהתה בה ולא אמרה מילה.

    "מאמי, אני יודעת שזה מוזר", אמרה רויטל, "אבל תסמכי על אמא שלך. אנחנו נסביר הכל אחר כך, עכשיו את צריכה להתרכז".

    פז הנהנה, עצמה את עיניה, ואחרי שבריר שניה חזרה התנועה לעולם. מירב הרימה את שיר מהרצפה, המים בכיור המשיכו לזרום ועל מסך הטלויזיה התעורר אליל בנות תורן מלפני עשרים שנה לתוך עולם חדש בו הוא קטוע ידיים וצרח באימה. זהו, הכל כרגיל, לא קרה שום דבר.

     


    "את יודעת שנצטרך לספר לה הכל",  אמרה רויטל ליעל אחר כך. מירב ושיר חיכו לה ברכב, פז נרדמה מותשת מול הטלויזיה והכלים כבר מזמן היו רחוצים. "אין ברירה".

    "אני לא מבינה, רויטל. לא מבינה איך. היא הילדה של יעל, לא של שירן. אין לה ממש קרבת דם, לא אלי, לא אלייך. איך היא קיבלה את הכוח הזה?"

    "אמרת שלא את עשית את זה. אני יודעת שזו לא אני. זו גם לא מירב ולא שיר, כי שתיהן קפאו. זו פז. זו רק פז".

    "אבל..."

    "בלי אבל. היא ישנה עכשיו. תני לה לישון, שלא תלך לבית הספר מחר, אני אגיע בצהריים ונסביר לה".

    "רויטל.."

    "דונט רויטל מי, יעל. היא בת 13, אבל היא מבינה. היא תהיה בסדר גמור."

    "אני לא יודעת".

    "תסמכי עלי. היא תהיה בסדר. ואם באמת זה לא מקרה חד פעמי, היא תצטרך לתרגל את הכוח הזה. את זוכרת איך זה, נכון....?"

    יעל זכרה.

     


     

     

    14-3-2016

     

    08:40

     

    אלעד הניח את כוס הקפה שלו בכיור. "אני זז".

    "אל תשכח את היום בערב", אמרה יעל, "שלא תבוא לי עם איזה מקרה חירום".

    "בשמונה אני פה", הבטיח, "אני אפילו אספיק להתקלח לכבוד האורחים שלך".

    "אלה האורחים שלנו, מותק. זה היומולדת של הילדה שלך. אל תתייחס לזה כאילו זה לא קשור אליך".

    "הילדה שלי בת 15, אני די בטוח שלא מעניינת אותה מסיבה למשפחה. היא רוצה להיות עם החברים שלה".

    "זה לא סותר".

    "טוב", חתם אלעד את הויכוח, " נתראה בערב".

    "יום טוב", אמרה יעל, אבל אלעד כבר היה בחוץ. היא שמעה אותו מתניע את הרכב.

    "יום טוב גם לך, יקירתי", לחשה לעצמה, שלחה יד אל הטלפון וחייגה את מספרה של רויטל.

     

    21:30

     

    "איפה פז?" שאלה רויטל את יעל כשהיו במטבח, רחוקות מהמולת האורחים.

    "יצאה עם ג'ק, אני חושבת", ענתה יעל, "תעזרי לי עם העוגה הזו".

    "את לא רוצה לחכות קצת?" רויטל הוציאה סכין חדה לחיתוך, "לכי תדעי כמה זמן היא תהיה בחוץ. למה היא יצאה איתו בכלל?"

    "את הכלב לא מעניין יומולדת או לא יומולדת. כשהוא צריך לצאת, הוא צריך לצאת", יעל פתחה חבילת נרות והתחילה לנעוץ אותם בעוגה. "יש לך מצית? לאחר כך".

     

    פז היתה בחוץ, בקצה הרחוב. עם ג'ק. היה קר והכביש היה רטוב מהגשם שירד בשעות אחה"צ. שיט, חשבה, זה אומר שגם הספסל הקבוע שלנו יהיה רטוב. אבל בעצם, מה זה משנה. ממילא היא יכולה להשאר חמש דקות ולברוח. לחזור למסיבה המשעממת שלה.

    היא הסתכלה בשעון. 21:35. הוא כבר אמור להיות שם. היא האיצה את צעדיה, ג'ק נגרר אחריה בכבדות, ועקפה את פינת הרחוב. לאורו הקלוש של פנס הרחוב יכלה להבחין בצלליתו הכהה של תמיר על הספסל. למראהו, כמו תמיד, התחילו לגעוש הפרפרים בבטנה. היא לא נתנה לזה ביטוי. גם אם את בת 15 והחבר החייל שלך חולה לך על התחת, את לא צריכה להראות לו שאת מתרגשת מדי. אבל עד שהיא הגיעה אליו, הלב שלה כמעט קפץ החוצה מבית החזה.

    הוא קם לקראתה והם נצמדו בחיבוק ארוך. ג'ק התחיל ליילל בהתרגשות. אצלו ענייני דיסטנס או פאסון לא שיחקו תפקיד.  הוא אהב את תמיר.

    "תגידי, משוגעת, מה עשית לשיער שלך?" תמיר הסתכל המום בקוצים המעוצבים על ראשה של פז, "הייתי בטוח שאת סתם מאיימת. השיער שלך יותר קצר משלי".

    "אתה לא אוהב את זה?" פז העבירה יד בשערה הקצוץ, "מילא. תתמודד. יקח לזה זמן לגדול".

    "אני לא מאמין. אני פשוט לא מאמין. את פסיכית לגמרי, את יודעת את זה?"

    "בטח שאני יודעת. בגלל זה אתה אוהב אותי".

    "יפה לך הביטחון".

    "נכון?"

    ג'ק המשיך לילל בקוצר רוח. "תתייחס אליו כבר, יא סנוב", אמרה פז, "הוא עוד שניה מת פה".

    תמיר ליטף את ראשו של ג'ק. "הו שלום", מלמל אליו, "אותך באמת לא ראינו איזה שבועיים. מי כלב? מי?"

    פז חייכה. "אני באמת חייבת ללכת עכשיו", אמרה לתמיר, "המסיבה, וזה. לקחתי את ג'ק כתירוץ, אבל אני צריכה כבר לחזור".

    "מתי את חושבת לספר להורים שלך עלי?" תמיר הלך לצדה, "אני חושב שהגיע הזמן".

    "הם יהרגו אותי. אני לא יכולה".

    "את בת 15, לא ילדה בת חמש".

    "ואתה בן 18 וחצי. הם לא יסכימו לזה בחיים".

    "את לא יודעת את זה".

    "אני יודעת".

    תמיר נאנח בתסכול. "את לא יכולה להקפיא אותי לשלוש שנים, כמו שאת יודעת? אז נשתווה ולא יהיו להם טענות".

    "הלוואי שזה היה עובד ככה", אמרה פז, "הכל היה הרבה פחות מסובך".

    הם הגיעו לפינת הרחוב. ג'ק משך את הרצועה קדימה.

    "זקן זקן, אבל עוד יש לו כוח, לכלב הזה", תמיר ליטף את הראש הקוצני של פז, "וואי, יקח לי זמן להתרגל לזה".

    "שום דבר. תוך יומיים אתה שוכח שהיה לי שיער ארוך", אמרה פז, "לילה טוב . נדבר מחר".

    תוך שניות נעלמה צלליתה מעבר לפינה. תמיר נאנח והדליק סיגריה. מחר. היא עוד לא הלכה והוא כבר מתגעגע אליה.

     

    אחרי שנשפה וכיבתה את כל הנרות על העוגה (בניסיון הראשון!) התנצלה פז ועלתה לחדרה. לא היה לה כוח לכל החברים והמשפחה, מצדה היה אפשר לוותר על כל המסיבה הזו, אבל אמא שלה כל כך התעקשה. היא לא יכלה לסרב לה. ואבא שלה, אבא שלה אפילו לא הגיע. היה עסוק מדי בריפוי תחלואיהן של חיות מחמד של אנשים אחרים, מכדי שישים לב למשפחת המחמד שהשאיר בבית. ממש אב השנה. בעל השנה. לפחות את תואר וטרינר השנה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו, חשבה פז במרירות.

    שיר ישנה בחדרה. איזו מתוקה. הבעת פניה של פז התרככה והיא ליטפה את השיער הבלונדיני הרך של הילדה. עד הצהריים גם לה היה כזה. אמא שלה כמעט התעלפה כשנכנסה הביתה עם הקוצים המעוצבים, אבל אפילו היא הודתה שזה יפה. אבא שלה? הוא יקבל התקף לב. טוב מאוד. מגיע לו!

     

    היא לא רצתה להדליק אור בחדר ולהפריע לשנתה של שיר. התכנון שלה היה לעשן ג'וינט בחלון, אבל במקום זה שימש אותה המצית להדלקת חמישה מהנרות שהיו פזורים בחדר. אין מצב שהיא תעשן ליד הילדונת המתוקה הזו. שיר נאנחה והתהפכה מתוך שינה. איזו בובה, חשבה פז ונזכרה בעוגה. אולי כדאי שארד למטה להביא לה חתיכה, לפני שלהק הארבה בסלון יחסל את הכל.

    כשפתחה את הדלת כמעט ונפלה על הפרצוף כשנתקלה בג'ק שנמנם מחוץ לחדרה. "כלב טיפש", אמרה לו בחיבה, "תיכנס. תשמור על שיר. אני כבר חוזרת". ג'ק נכנס לחדר בכשכוש זנב, מלא מרץ פתאום, והיא מיהרה במורד המדרגות אל המטבח.

    כשנכנסה לשם שמעה את הרכב של אביה עוצר בחניה. אז הוא נזכר להגיע סוף סוף. הוא יקבל חום כשיראה כאן את מירב ורויטל. בטח יסחוב את ג'ק לטיול לילי ולא יחזור עד שלא יהיה בטוח שהן כבר הלכו.

    "יומולדת שמח, חמודה", אמר לה מייד כשנכנס, "אני מצטער שאיחרתי. את נהנית מהמסיבה?"

    "היא בסדר", פז הוציאה צלחת מהארון והניחה עליה פרוסת עוגה, מקפידה לחתוך את החלק עם הדובדבן למעלה. שיר השתגעה עליהם, "אבל אני עייפה. אני עולה למעלה".

    "חכי שניה", אלעד עצר אותה, "את לא רוצה לראות את המתנה שהבאתי לך? יופי של תספורת, אגב".

    "תודה, אבא", היא כבר היתה עם רגל אחת מחוץ למטבח, "אפשר מחר...?"

    "לא, מותק, בואי. זה יקח רק דקה".

    פז חזרה על עקבותיה בחוסר רצון בולט. היא הניחה את הצלחת עם העוגה על השולחן ויצאה בעקבות אלעד החוצה. מה פתאום החוצה בקור הזה, תהתה, איזו מתנה הוא כבר הביא לי שלא יכל להכניס הביתה...?

    הם לא הלכו רחוק. ממש ליד הרכב היתה קופסת קרטון, לא גדולה מדי. אלעד רמז לבתו להתקרב ולהרים את המכסה.

     

    מתוך הקרטון ניבטו אליה זו עיניים חומות שהיו שייכות לגור כלבים קטנטן.

    "מוצא חן בעינייך?" שאל אלעד בציפייה מתוחה, "חשבתי שנוכל לקרוא לו ליאו. מה את אומרת?"

    "לקרוא לגור החמוד הזה על שמו של מזכ"ל האו"ם? אתה לא מרחם עליו?"

    "אז את אוהבת אותו?" שאל אלעד, עדיין לא בטוח.

    "אני מתה עליו, הוא מהמם. אבל שני כלבים בבית? אמא תשתגע".

    "תשאירי את אמא שלך לי", חייך אלעד, "יומולדת שמח, מתוקה".

    "מיותר לשאול אם הוא מחוסן, נכון?"

    "חיסנתי אותו בעצמי", אמר לה אלעד כשנכנסו הביתה, "אין לך מה לדאוג. מה הריח הזה?"

    "איזה ריח?"

    "משו שרוף. את לא מריחה...?"

    פז רצה במעלה המדרגות אל חדרה. אלעד רץ בעקבותיה. מייד כשפתחה את הדלת התנפלו עליה הלהבות. החדר היה אפוף עשן. היא ניסתה לזנק פנימה אבל זרועותיו החזקות של אביה מנעו זאת ממנה. הוא גרר אותה משם לקצה המרוחק של המסדרון, חטף מהקיר את המטפה לכיבוי שריפות וחזר אל חדרה. "תתקשרי למכבי האש", התיז לעברה לפני שנכנס. הוא מצא שם את שיר, עדיין על המיטה, ועליה את ג'ק, פרוותו שרופה וכוויות על כל גופו. האורחים בקומת הקרקע אפילו לא הרגישו.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (33)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/9/08 01:36:

      מצויין.

      זהו.

        4/9/08 01:32:

      צטט: mikiy-makara 2008-09-04 01:16:04

      צטט: דירק דיגלר 2008-09-04 01:13:19

      מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ'

       

      מ-freeze ו-phoebe

       

      פריזבי

       

      מדירק דיגלר ולימבו יוצא דילדו.

       

      גדול! (לא הדילדו... הרעיון!)

       

        4/9/08 01:25:

      צטט: mikiy-makara 2008-09-04 01:16:04

      צטט: דירק דיגלר 2008-09-04 01:13:19

      מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ'

       

      מ-freeze ו-phoebe

       

      פריזבי

       

      מדירק דיגלר ולימבו יוצא דילדו.

       


      - הייתי חייבת -

       

      פוי. איזו זוהמה. איכס, אני ממש נגעל מהאנשים פה

        4/9/08 01:16:

      צטט: דירק דיגלר 2008-09-04 01:13:19

      מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ'

       

      מ-freeze ו-phoebe

       

      פריזבי

       

      מדירק דיגלר ולימבו יוצא דילדו.

       


      - הייתי חייבת -

        4/9/08 01:13:

      מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ'

       

      מ-freeze ו-phoebe

       

      פריזבי

        4/9/08 01:01:

      אין לי כוכבים להיום.

      בדרך כלל אין לי כוח לקרוא פוסטים ארוכים אבל זה היה מרתק.

        3/9/08 23:39:


      איך את מגיעה לדברים האלו?


      - שתיהיי לי בריאה -

        3/9/08 20:14:


      וואו, פיבס, את ממש טובה!

      אהבתי את המשך הסיפור של שירן המכוערת.

      הרבה ערוצים נשארו פתוחים, כשתכתבי את הספר אני בטוחה שהם יכוסו קריצה

      היה לי קצת מבלבל עם ריבוי השמות, והקשרים בין כולם, אבל זה בטח יסתדר בספר.

      מחכה להמשך

       

        3/9/08 17:25:


      *

      באמת סיפור יוצא דופן, כתוב נהדר

        1/9/08 23:56:

      צטט: rangil 2008-09-01 21:19:25

      ורי ורי נייס פיבוש, אני אוהב את זה. אני אוהב את זה שהמשכת את הסיפור של שירן, ואני אוהב את זה שיהיו המשכים נוספים. יהיו נכון?

       

      אני חושבת שיהיו.

      שמחה שאהבת, מותק.


      -אולי הסיפור הבא יהיה של שירן המכוערת. ז"א, של יעל בגוף של שירן. אוף, בלבלתי אפילו את עצמי-

        1/9/08 23:52:

      צטט: aussi 2008-09-01 20:07:52

      וכוכב, כי כשתכתבי את ההמשך אני לא אוכל לתת לך שניים, אז זה על החשבון....

       

      האמת, שעם כל כוכב שמתווסף פה, גדלה פליאתי.


      -אבל שוב, מי אני שאתווכח-

       

        1/9/08 21:19:
      ורי ורי נייס פיבוש, אני אוהב את זה. אני אוהב את זה שהמשכת את הסיפור של שירן, ואני אוהב את זה שיהיו המשכים נוספים. יהיו נכון?
        1/9/08 20:43:

      צטט: aussi 2008-09-01 20:05:03

      וואי, אני ממש ממש מצטערת להרוס את החגיגה, אבל פיבי, את יודעת איך אני.

      על סגנון הכתיבה המעולה שלך אין לערער. את יכולה לכתוב את הספר טלפונים וזה יהיה מעניין.

      אבל... 

      א. לא אהבתי את הסוף - ציפיתי למשהו יותר מפתיע. הרי עם סדרות כמו גיבורים, טורצ'ווד ודומיהם, נורא קשה להפתיע אותנו (אותי לפחות), אז האתגר יותר קשה.

      ב. זה מרגיש לא גמור. נכון שזה לא גמור? כי מה עם שירן? איפה החיבור? לא מסתדר לי.

      יאללה תני לו בהמשך..

       

       

      את צודקת. זה לא גמור.

      התפזרתי ליותר מדי כיוונים פה והשארתי הרבה קצוות פתוחים, ואני בעצמי לא יודעת לאן זה יכול להתגלגל.


      -יודעת איך את ואוהבת אותך בדיוק ככה-

        1/9/08 20:07:

       

      וכוכב, כי כשתכתבי את ההמשך אני לא אוכל לתת לך שניים, אז זה על החשבון....

       

        1/9/08 20:05:

       

      וואי, אני ממש ממש מצטערת להרוס את החגיגה, אבל פיבי, את יודעת איך אני.

       

      על סגנון הכתיבה המעולה שלך אין לערער. את יכולה לכתוב את הספר טלפונים וזה יהיה מעניין.

      אבל... 

       

      א. לא אהבתי את הסוף - ציפיתי למשהו יותר מפתיע. הרי עם סדרות כמו גיבורים, טורצ'ווד ודומיהם, נורא קשה להפתיע אותנו (אותי לפחות), אז האתגר יותר קשה.

      ב. זה מרגיש לא גמור. נכון שזה לא גמור? כי מה עם שירן? איפה החיבור? לא מסתדר לי.

       

      יאללה תני לו בהמשך..

       

        1/9/08 14:36:

      צטט: limbole 2008-09-01 14:30:59

      לגמרי אש זרה של קינג...

      כתוב מצוין.

       

      אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שלו שלא קראתי.


      -המממ-

        1/9/08 14:30:

      לגמרי אש זרה של קינג...

      כתוב מצוין.

        1/9/08 14:12:

      צטט: *shade* 2008-09-01 14:06:31

      וואו! איזה סוף.

      (אהבתי)

      באמת?


      -אני פחות-

       

        1/9/08 14:06:

      וואו! איזה סוף.

       

      (אהבתי)

        1/9/08 14:04:

      צטט: *galu 2008-09-01 12:55:52

      קצת.. אבל אולי זאת רק אני העיוורת בהדחקה

      (בסוף אני באמת אאמין שאני צדיקה)

      שלא יהיה לך ספק לרגע.


      -בבית המחשב עוזר לך להדחיק, הא?-

       

        1/9/08 12:55:

      צטט: phoebe 2008-09-01 12:41:49

      צטט: *galu 2008-09-01 11:56:02

      פיבס, מעולה!

      (התעוורתי קלות, אבל היה שווה)

      התעוורת?

      הפונט קטן מדי, מותק...?


      -אני אישית לא מתה על איך שזה יצא, אבל מי אני שאחלוק על הצדיקה היחידה בסדום...-

       

      קצת.. אבל אולי זאת רק אני העיוורת בהדחקה

       

      (בסוף אני באמת אאמין שאני צדיקה)

        1/9/08 12:41:

      צטט: *galu 2008-09-01 11:56:02

      פיבס, מעולה!

      (התעוורתי קלות, אבל היה שווה)

      התעוורת?

      הפונט קטן מדי, מותק...?


      -אני אישית לא מתה על איך שזה יצא, אבל מי אני שאחלוק על הצדיקה היחידה בסדום...-

       

        1/9/08 12:36:

      צטט: ord 2008-09-01 11:21:54

      אני והמטאטא לשירותך בייב דברי אלי

       

       

      מסר פרטי יעשה את דרכו אלייך בדקות הקרובות.


      -צפי פגיעה-

        1/9/08 11:56:

      פיבס, מעולה!

       

      (התעוורתי קלות, אבל היה שווה)

        1/9/08 11:21:

      צטט: phoebe 2008-09-01 09:07:58

      צטט: ord 2008-09-01 09:06:41


      פיבס, אם לא קראת את הספר אשתו של הנוסע בזמן אני חושבת שהגיע הזמן שתעשי זאת.

      את תהני....

      היה מרתק פה בחיי, יש לי יכולת ריכוז של זבוב על הבוקר ובכל זאת נשארתי עד הסוף

      קראתי גם קראתי בייב, ואת צודקת, היה מוי כיף.


      -חוצמזה, טוב שאת פה, אני צריכה מכשפה היום. אני אדבר איתך-

      אני והמטאטא לשירותך בייב דברי אלי

       

        1/9/08 09:07:

      צטט: ord 2008-09-01 09:06:41


      פיבס, אם לא קראת את הספר אשתו של הנוסע בזמן אני חושבת שהגיע הזמן שתעשי זאת.

      את תהני....

      היה מרתק פה בחיי, יש לי יכולת ריכוז של זבוב על הבוקר ובכל זאת נשארתי עד הסוף

      קראתי גם קראתי בייב, ואת צודקת, היה מוי כיף.


      -חוצמזה, טוב שאת פה, אני צריכה מכשפה היום. אני אדבר איתך-

        1/9/08 09:06:


      פיבס, אם לא קראת את הספר אשתו של הנוסע בזמן אני חושבת שהגיע הזמן שתעשי זאת.

      את תהני....

       

      היה מרתק פה בחיי, יש לי יכולת ריכוז של זבוב על הבוקר ובכל זאת נשארתי עד הסוף

        1/9/08 09:02:

      צטט: ettgar1 2008-09-01 08:52:38


      נדמה לי שהגיע הזמן למחוק את הפתיח לבלוג שלך... קריצה

      אחלה של סיפור, פיבס. כתיבה קולחת, עלילה מרתקת.

      נהניתי מאוד.

      היי, סייגתי ואמרתי "כמעט".


      -תודה מותק, אני מבינה שנגמר זמן ההתנזרות שלך מאיתנו?-

       

        1/9/08 09:01:

      צטט: שרון אבני 2008-09-01 08:42:03

      מי אוהבת את סטיבן קינג, מי?

      אחלה עלילה, לא מתאים לפז שיער קצוץ,

      חוץ מזה - מצוין!

      אני, אני , אני!!!


      -אבל אין פה שום דבר של קינג. הפעם זה 100% פיבי-

       

        1/9/08 09:00:

      צטט: staph 2008-09-01 08:01:22

      אוף, פיבי.

      היית חייבת לקרוא לה יעל, לשים אותה בכסא גלגלים ולהרוג את הכלב?

      ~~~

      ס. יפור מעולה. עוד!

      נשבעת לך שלא עשיתי שום דבר!

      לפחות לא בכוונה...


      -לסיפורים כאלה יש נטייה לכתוב את עצמם-

       

        1/9/08 08:52:

      נדמה לי שהגיע הזמן למחוק את הפתיח לבלוג שלך... קריצה

      אחלה של סיפור, פיבס. כתיבה קולחת, עלילה מרתקת.

      נהניתי מאוד.

        1/9/08 08:42:

      מי אוהבת את סטיבן קינג, מי?

       

      אחלה עלילה, לא מתאים לפז שיער קצוץ,

      חוץ מזה - מצוין!

        1/9/08 08:01:

      אוף, פיבי.

      היית חייבת לקרוא לה יעל, לשים אותה בכסא גלגלים ולהרוג את הכלב?

      ~~~

      ס. יפור מעולה. עוד!

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין