בחורף הראשון אחרי מלחמת ששת הימים אימא שלי נסעה לחוצלארץ.

זאת הייתה נסיעה חשובה נורא, חצי משרד ראש הממשלה נסע, וגם היא. ואני לא הייתי רגילה שהיא נעלמת לי פתאום.

היה קר בירושלים, ולמרות שגרנו בבית החדש, החורף לא נראה נעים בלעדיה.

סבתא באה לשמור עלינו כי אבא היה עסוק נורא. הייתי בת שש והלכתי לכיתה א'. והיה לי קר.

סבתא הכינה לי דייסה כל בוקר, אני לא יודעת מה עוד היא שמה בתוכה (בחיים שלי לא הכנתי דייסה לילדים שלי!!) אבל המרכיב העיקרי היה חלב רותח. לבן ומבעבע ומלא קרומים.

ואז חליתי. היה לי חום גבוה, הקאתי.

רציתי את אימא שלי.

לא רציתי דייסה, ולא רציתי את סבתא.

רציתי את אימא.

ואז ירד שלג.זה היה השלג הכי כבד בתולדות ירושלים – כך אמרו לי עוד שנים אחר כך.

כמובן שלא יכולתי לרדת לשחק בשלג. היה לי חום גבוה, כאב לי הגרון, הקאתי כל הזמן.

והשלג נמשך הרבה ימים שקטים, ואטומים, שהיו מרופדים בלבן עמוק וטובעני. מחלון החדר שלי ראיתי אותו מונח על כל השכונה, על הגגות, על המכוניות, על אדני החלונות, על העצים. והיה לי קר, והיה לי חום, והייתה לי בחילה לא נורמאלית. ורציתי שאימא תחזור כבר מהחוצלארץ המעצבן הזה, ומהראש ממשלה המעצבן הזה.

סבתא הכינה עוד ועוד צלחות של דייסה מהבילה עם חלב קרוש מעליה.  

ואז אחותי באה ואמרה: את יודעת מה זה שם, על הגגות? ועל העצים? ועל המדרכות? זה לא שלג, זאת דייסה!!

ומאז, בכל פעם שאני רואה שלג אני מריחה חלב רתוח.

ומאז, בכל פעם שיורד שלג אני רוצה להקיא בהתחלה.

ומאז אני לא כל כך אוהבת שלג.

והילדים שלי צוחקים עלי, כי הם דווקא אוהבים.

וזה בגלל שבכל פעם שהרתחתי בשבילם חלב שמתי בו מהר מהר שוקו, בשביל שלא יהיה לבן כל כך, ושמרתי היטב שלא יהיה קרום.