יפה מרקש. מהממת.

עם האדום והירוק והצהוב שמסביב. עם השוק שמתפקע מאבנים יקרות לא מעובדות ועם הסמטאות הצרות והדלתות הקטנות, שנפתחות אל חצרות פנימיות גדולות ושוקקות חיים.

לא מבינה מילה במרוקאית, אבל ביליתי שם שעה ארוכה בג'מע אל פנה, כיכר גדולה בכניסה לעיר העתיקה, והקשבתי לסיפור של מספר , שריכז מסביבו מאות בני אדם, במעגל צפוף צפוף.

הוא מספר והם פעורי עיניים. הוא מדבר והם מתנשמים, נבהלים, מרוצים, כעוסים. גוש שלם של אנשים מרוכזים. מקשיבים. באמצע יום רגיל. וזה לא בית כנסת/מסגד/כנסיה. אין איומים של גיהנום או הבטחות של גן עדן. סתם. איש שיודע לספר ואנשים שמעריכים את זה.

אחר כך, הלכתי לראות את הפסיכולוג המקומי. יושב לו מישהו באמצע הככר, עם מטריה שחורה גדולה, על שרפרף קטן. מגיע פציינט, אשה או גבר, מתיישב/ת לידו על השרפרף הפנוי והמטריה יורדת על שניהם, יוצרת חלל פרטי. אין כניסה.

אף אחד לא מפריע, כשבפנים שומעים יפחות או צחוקים, מילים בטון של הדרכה או נזיפה.

ככה, עשרים דקות עם אחד ואחר כך עוד כשעה עם אחרת. ממש. לא להאמין. ואנשים יצאו מתחת למטריה עם חיוך של הקלה. במו עיני ראיתי.

כמובן שיש את המחללים לנחשים ואת מוכרי הקמעות והתרופות והשיניים התותבות ויש גם קופים לבושים בבגדי ילדים שעושים כל מיני טריקים. ככה, שעות עוברות, כי איפה שמניחים את העין קורה משהו. מעניין. מפעים.

אבל אז, באמצע האקשן הזה, פתאום מתחילות להגיע העגלות. מאות עגלות, עמוסות בבלוני גז, ספסלים ושולחנות.

בהתחלה, לא הבנתי מה קורה.

בלי שוטר או סדרן, השטח מתפנה באיטיות חביבה, נינוחה.  בלי אף אחד שיצעק ימינה, שמאלה, או לך מכאן, העגלות האלה מסתדרות בטורים טורים. מסביב לכל עגלה מסודרים במהירות כמה שולחנות וספסלים וקדימה - אוכל.

ואני?! העיניים יוצאות.  פה, מציבים ראשי איילים על הדוכן, כי גם את זה אוכלים שם.

שם, יש קבבים או שישליק ומקדימה תבשילי קוסקוס בעשרות צורות. ומיני כיסונים וממולאים ומאפים ומה לא. שורות שורות של דוכנים, עם אותו סוג מזון או משקה, ותוך רגע, השולחנות מלאים, כאילו כל אחד שיורד מהאוטובוס, בדרך הביתה, מכיר ויודע את ה"מבשל/ת" עם הטעמים המועדפים ופשוט מוצא את האוכל שלו בכל הבלאגאן העצום הזה.

ואז, אחרי שעברתי טורים טורים של סועדים שנראו מרוצים מאוד, והשמש כבר ירדה והיה אור אדמדם ונעים מסביב, הגעתי ל"שוס" האמיתי.

שורה של עגלות, מעלות אדים. אמנם בלי שולחנות מסביב אבל עם המונים שעומדים שם  ומתענגים.

כל אחד החזיק ביד מין ספל פלסטיק תכלכל, כמו פעם בקיבוץ או בטירונות, מלא בגושישים שחורים, שמתוכם נשלה  משהו עוד יותר  שחור עם סיכת ביטחון (כן, זה לא טעות).

עשרות גברים ונשים עמדו שם, בסבלנות, ופשוט שלפו מתוך השחור הזה שבספל משהו יותר שחור שהוכנס מיד לפה.

את הבעת ההנאה על פני האנשים שעמדו שם, קשה לתאר.  כן, זה מזכיר את הבעת ההנאה ההיא, אחרי..

וכך - עומדים לך אנשים, עם בגדי עבודה או משרד, עם התיק בין הרגלים והספל הזה ביד, שולפים ומתפננים.

לפעמים יש גם אמירות של אהההה ואייי וככה. כן. ממש ככה. באמצע היום, באמצע העיר.
נכון, לא נעים לנעוץ עיניים ולהפריע ברגעי אינטימיות מופלאים כאלה, אבל לא התאפקתי.

אחר כך, אזרתי אומץ וגם התקרבתי אל דודי המים המהבילים, שמהם נשלפו הדברים השחורים ונשפכו לתוך הספלים התכלכלים.

בשלב הבא, עשיתי עם היד תנועה של "מה זה?" ומיד נשלף עבורי שבלולון שחור ותוך שניה הוצא מתוכו הברל'ה. כן, ממש. מין חשופית אומללה, כמו שיש לי בגינה.

הוא , הבשלן, עשה תנועה עם הראש "רוצה?" ואני התחלחלתי.

ואז, בשניה, החשופית נבלעה בפיו של הבשלן, ורק הריח החריף ומעורר התיאבון של השום נשאר ממנה...

(ולא. גם אחר כך לא טעמתי, אם זה מה שמענייך אותך. כי יש גבול למה שאני מוכנה לעשות לברל'ה....)