0
אחד לחודש תשע, הגוף אצלי זוכר את תחושת הכיווץ הנוראית כשאני נכנסת בשערי הברזל של בית הספר, מחנק ותחושת הכליאה, החצר הגדולה לא מצליחה להיות גדולה דיה כדי לתת לי תחושה של מרחב. האויר נהיה לי דליל ולא מצליח למלא לי את הריאות . נדידת העדרים לכיתות והצילצול שאומר לי מה לעשות מעלה בי את הצורך לברוח, לצאת לחופשי, להתמרד אל מול הכליאה האיומה הזו. עדיין זוכרת.. עדיין מרגישה.. את הצעד הראשון של אחרי יום לימודים בו השער מאחורי, המרחב נפתח לי וכל מה שהגוף שלי רוצה זה לפתוח בריצה אל תוך החופש, אל השום מקום, רק לדעת שאני במרחב פתוח של קיום, שיש לי חופש, שאני יכולה לנשום אויר חופשי. להביט למעלה לשמיים שהם המרחב האין סופי שלי, לרוץ אל אופק חדש ולגעת בחומרים שסביבי. אני אמא, יש לי כבר הרבה שנות חיים שניתן לספור, האחד בחודש תשע אחרי שנים של תרום אימהות בהן חייכתי באושר על שאני כבר לא.. חונקות לי שוב את הגרון כשאני מובילה את ילדי אל תוך עדר המערכת, מוליכה אותם אל תוך הגדרות.
|