חווייתי השניה ברובע אלרוב התאפיינה בתקווה מחודשת, בנשימה עמוקה של האויר הירושלמי הלח והמפוייח של צומת ממילא, בניסיון של רבע שעה לגרום למטבע תקוע במדחן להיכנס פנימה כדי שנוכל לחנות, באוירה חברית משועשעת.

ישבתי עם שני חברים טובים, הפעם ב- Café Café. 

אני תמיד אוהבת שילוב של קפה וחנות ספרים, ואלו אכן משולבים באותו בית, אבל משהו כאן התפספס. אולי זו העובדה שגם הקפה וגם הספרים הם למעשה סניפים של רשתות ענק, ולא איזה מקום ייחודי ומלא אופי ירושלמי נידח ונעים. אולי זה בגלל שנוצרה הפרדה מוחלטת בין הקפה לבין הספרים, והתוצאה היא חנות ספרים, שממנה רואים בית קפה עמוס, ולהיפך.

גם הפעם ישבנו בפנים, אך הפעם לא מבחירה. כאמור, המקום עמוס ורועש, חסר אוירה לחלוטין, בניגוד מוחלט לניסיון הארכיטקטוני של הרובע המוביל לחומות.  

החלטנו שאנחנו רעבים והזמנו 3 מנות- פטו'ציני ברוטב סלסה רוזה, פטוצ'יני ברוטב שמנת ופטריות וקיש בצל. מנות סטנדרטיות למדי לבתי קפה. ביקשנו גם מים.

אגב, לנאמני הבלוג, אתם עוד תגלו שמדד המים הוא אחד החשובים. כמה פעמים צריך לבקש ממלצרית קנקן מים עד שהוא באמת מגיע? המדד מעיד הרבה על טיב השירות, בעיקר על מידת האכפתיות של המלצריות. בתור מלצרית לשעבר אני יודעת שבהרבה מסעדות המים (שאינם מינרלים) אינם קשורים למטבח או לבר, והם תפקידן הבלעדי של המלצריות. הם לא עולים כסף, ולכן לא נרשמים בד"כ במחשבים המבצעים את ההזמנות. לא נוצרים להם בונים (פתקיות עליהן ההזמנה ומס' השולחן), ולכן הם תלויים אך ורק בזיכרון ובאכפתיות של מלצרית השולחן. אם היא לא תזכור, המים לא יגיעו.  

עד כאן ההקדמה.  

בקפה קפה מדד המים היה בסדר, ביקשנו קנקן מים רק פעם אחת, אך במקום קנקן הגיעו 3 כוסות חד פעמיות. 

רגע, רגע. מה?  

אני אחזור על זה בכותרות: רובע ממילא - התיירים העשירים מרחבי העולם - צרפתים עטורי זהב - מים בכוסות חד פעמיות. 

בבתי קפה מהירים סטייל ארומה, אני לחלוטין מבינה את עניין הכוסות החד פעמיות, כי השירות הוא עצמי, הכיסאות מחומר פולימרי כלשהו, והמקום לא נועד להיות סלון שקט לישיבה ארוכה וכתיבת שירה. אך מסיבה נסתרת לעין, מנהלי בתי הקפה ברובע הקניות היוקרתי במדינה, החליטו ליצור הנגדה מוחלטת לאופי המקום, ולהפעיל 3 בתי קפה מנוכרים והמוניים ברמת אוכל/שירות בינונית ומטה; כאלה שהיו מתאימים לשכונה לא מרכזית בעיר לא מרכזית, עם אנשים לא מרכזיים שזה מעוזם.  

מרגע זה ואילך, לא ציפיתי להפתעות מכיוון האוכל. שתי מנות הפסטה הזכירו לי את טעמם המוכר של מנות בתי קפה מילדותי בשנות השמונים, כאילו לא התקדמנו מבחינה קולינרית מאז. כאילו לא קרו מהפכות הפסיפלורה והקינואה. כאילו מעולם לא הובא לארץ סורבה קסיס... 

יותר מדי שמנת שאמורה לכסות על טעם לוקה בחסר של פסטה מבושלת מדי (אל דנטה? מה זה אל דנטה?!).

הקיש כמובן חומם במיקרוגל, כך שהוא איבד את כל חיותו, והפך לדיסקית ספוגית שרובה קמח וביצים, במקום גבינה ובצל. ה"סלט בצד" היה משעמם.  

כשהזמנו קינוח נתקלנו בהפתעה מעניינת בתפריט. "לחם חלוקי נחל".

האמת היא שזה גרם לי לצחקוק קל, כי הייתה לי תחושה שמישהו שם התבלבל.  

אני: "סליחה, סתם מתוך סקרנות, מה זה לחם חלוקי נחל?"

מלצר: "אמממ... זה לחם."

אני: "איזה מן לחם?"

מלצר: "זה סתם לחם לבן."

אני:  "אתה יודע למה קוראים לו לחם חלוקי נחל?"

מלצר: "לא. זה סתם לחם לבן." 

עד היום נותרה התעלומה - מדוע קוראים לסתם לחם לבן "לחם חלוקי נחל" - זה הרי נותן תחושה כה מרוחקת, סתווית, של אנגליה מתקופת וירג'יניה וולף. אבל זה סתם לחם לבן.  

הניחוש שלי הוא שאולי הלחם מוגש עם עלי גרגר נחלים, ומישהו אכן התבלבל. למי שיגלה את הסיבה האמיתית לשם המשונה מובטח פרס (ללא שווי כספי כלשהו...). 

ייאמר לזכות המקום שהאספרסו שהוגש לנו היה לא רע.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של 180 ש"ח.  

קפה קפה- רובע אלרוב

http://www.cafecafe.co.il/branches.asp?PageID=9&Page=3  

שירות: 6.5

אוכל:   6

אוירה: 4.5

כוסות חד פעמיות: 10