| רק כשהגיעו התמונות נפל לי האסימון. הוא היה בנסיעת עסקים לחו"ל, או כך לפחות טען, כשהגיע הצלם עם האלבום המהודר. הודיתי לו, ומיד התיישבתי להביט בהן. בתמונות ליל הכלולות שלי. התמונות שבישרו את תחילת הסוף. התמונות שבישרו את סופה של תקופה אחת, ותחילתה של אחרת, שונה מכל מה שיכולתי לאחל לעצמי. פתחתי את האלבום על השולחן, חוזרת אל הלילה הקסום ההוא, מצפה לצקת את מציאות התמונות אל תוך זכרונותיי. אבל המציאות השונה השתקפה אלי בפנים אחרות. פנים שהביטו אלי כמעט מכל עמוד. מחייכות, מתחנחנות, מפתות. לא היכרתי אותה כשהיגיעה. בתה של דודה נשכחת שהוריי התעקשו להזמין. מבטם הצטלב בכניסה, לרגע מעט ארוך, שקפא כמו בפעלול של צלם נסתר, ואני בחיוך מאוהב, לחשתי לו שיסגור את הפה, כדי שלא יבלע זבובים. ובהמשך, בעננת האופוריה, למרות שהשתדלתי להיות בכאן ובעכשיו, הבזיקו מולי קטעי תמונות, ואני לא ראיתי כלום. מבטו המפוזר בחופה, נשיקתו המרוחקת, מהורהרת, עם שבירת הכוס, הריקודים אתי, עם החברים, איתה. אחר כך, בכל בוקר קמתי, אומרת שירה, מביטה בעיוורון אל האיש שלי. האיש שהולך אתי כבר שש שנים, בשר מבשרי, חלק מנפשי ומאישיותי, האיש שאתו אני רוצה להזדקן ביחד, ולספר לנכדים את נפלאות אהבתינו. והוא קם, ומחייך בפיו בלבד, צל חולף עמוק בעיניו, ואני מסרבת לראות. בשבועיים שחלפו בין ליל כלולותינו לירח הדבש בפריז הוא נעלם בין הררי המיילים בעבודה. פגישות דחופות צצו, ופרוייקט חדש שחייב היעדרויות עד שעות מאוחרות. שיחות קטועות, קצרות, מפוזרות, סלולרי לא זמין, ואני סופרת את הימים עד פריז, מרחפת לעבודה ולחזרה, רואה אותנו שוב באותה מסעדה קטנה ברובע התשיעי, מטיילים לאורך הנהר בליל ירח מלא, חבוקים וקרובים קרובים. כדי להעביר את הזמן בערבים הריקים, בישלתי. מפזמת במטבח בינות לסירי אהבתי. ניחוחות תבשיליו האהובים, עוטפים אותי במקום חיבוקו. אני נושמת אל ריאותיי את מאכליו, מתמסרת לתבלינים ולצבעים, עורכת שולחן זוגי, ומחכה לארוחת החצות היומית שלנו. והוא חוזר, מבטו מרוחק, אוכל בדממה בעודני מלהגת על פריז המתקרבת. שולחת אותו להתקלח; מסירה מן השולחן את פירורי היום שחלף; מתקלחת, ומתבשמת עבורו, מכינה את גופי, את שפעת נעוריי למגעו החם. והוא. הוא כבר נמצא בחלום הבא. ואני עוד מסרבת להבין. בפריז עוד הייתי בתוך החלום שלי. הוא כבר היה במציאות אחרת, ואני, עדיין מהלכת בתוך אפילת אהבתי. מסך האהבה, המסרב להתפוגג עוטף אותי כבתוך בועה. הסימנים זועקים, הכל מונח אל פתחי כמו תיאטרון רחוב, ואני אוטמת אוזניי. נותנת פירושים מרגיעים, למגע המרוחק, לאהבה המכנית, לאיש האחר שעלה איתי למטוס. האיש האחר שבקע מגופו של האיש שלי. פעמיים, בפריז, היה נדמה לי שהיא חלפה מולי כמו צל. דמות מוכרת לא מוכרת. פנים ממקום אחר. ואולי רק דומה למישהי אחרת. ממקום אחר. ואולי זו היא? ופתאום הוא חובק בחוזקה, והצל חולף כלא היה. ואני לקניותיי והוא למוזיאון, חוזר אחר. חוזר רחוק. בוקר טוב עולם. גם היום אשקר לעצמי. זו אני עם חרדות הנטישה. שוב אני שמדמיינת. הכל הרי כל כך טוב. האהבה פורחת, הגבר שאתי, אהבת חיי, האחת והיחידה, עושה חיל בעבודתו, וחדשות טובות עומדות בפתח. כשיחזור ממסעותיו, איך ארוץ אליו, איך ישמח לקראתי, לקראת החדשות הנפלאות על הילד הנובט ברחמי. ואז נפתח האלבום. החולשה אחזה בי באחת. חולשת הריוני החדש, או אולי חולשת האמת המכה. והצל מפריז מכה בי מכל עמוד. הלילות הארוכים, הצל בעיניו, הריחוק, הכל מתגבש לתמונה ברורה. קרה. חותכת כסכין. כשחזר, שמח אל האלבום של יום אסוני. ניגש אליו ואז קפא על עומדו. המקום בו היה פתוח, התמונות שניבטו אליו מתוכו, בישרו לו כי אני יודעת. עיני שאמרו הכל. עיניו ששתקו. ואחר כך, כשארז את חייו הפיזיים מתוך מגירות חיי, נתקף במן פרץ הסברים. הוא לא התכוון. הוא מופתע עוד יותר ממני. זה חזק ממנו. הוא לא מצליח להבין בעצמו מה קרה, אבל כבר כשענד על ידי את הטבעת ידע שהיא מקודשת לו. היא ולא אני. בני יקירי. אתה מתערסל בזרועותיי. בקצות שפתיך עוד מנצנצת טיפת חלב אחרונה מהארוחה שינקת זה עתה. אתה ישן בפנים שלוות. חיוך מבליח מדי פעם אל שפתיך הקטנות. על מה אתה חולם עכשיו? אני כותבת עליו, ומביטה בך, על גבותיך, לחייך, פיך, אפך. כולך הוא. הוא שאותו ביקשתי לעצמי. הוא שהלך ממני. ועכשיו אתה הוא. יום יום. שעה שעה. |