אנטון בידרמן - "מחסן זכרונות תרבות" 

 בשנת 1992 הצגתי תערוכת יחיד גדולה בה הוצגו מעל 70 ציורים גדולי ממדים.התערוכה לוותה בקטלוג צבעוני ובו יותר מ 40 פרוצסים, מאמר של מרדכי מרמר, מנהל המוזיאון  ומאמרה של דליה לוין, אוצרת התערוכה. שלהי שנות ה 80 ותחילת שנות ה 90 לוו בשינויים ותמורות בתפישת האמנות הישראלית. דיונים סוערים ואקספרימנטים שנעשו באקדמיות סביב השפה החדשה מודרניזםפוסט מודרניזם שינו את השיח האמנותי בישראל. אמנים רבים כמו גם אוצרים מבקרים והיסטוריונים החלו להפנים את השינויים ולתת להם ביטוי ביצירה ובכתיבה... שני המאמרים מאפשרים הצצה לעולם שונה בשיח האמנותי של אותם שנים.שם התערוכה – "מחסן זכרונות תרבות" ייצגה את חוסר האמון שלי בכוחו של דימוי כלשהו לשאת עליו משמעויות הטעונות בזהות ומקום... 

  עבר "מפואר" ועולם מודרני "מטורף" מאת: מרדכי מרמר, מנהל המוזיאון פתח תקוה.

 כל יצירת אמנות אינה אלא בבואה המשקפת תהליך שבו מתמודד האמן עם שלושה גורמים המשיקים זה לזה והאוחזים ביניהם כבמקשה אחת: התמודדות עם עצמו, עם סביבתו הקרובה והרחוקה ועם חומרי היצירה. דומה, כי בשלהי המאה העשרים , התמודדות עם הסביבה, בחלל ובזמן, היא קשה פי כמה מההתמודדות במאות שקדמו לה. עומס המידע ההיסטורי, שפע המידע הטכני הניתך עלינו מידי יום ביומו, ה"מבול התקשורתי" האורקולי ושבכתב המורעף עלינו מידי שעה בשעה והשינויים החברתיים והפוליטיים המהירים – עשויים להשפיע באופן מכריע על אמן זה או אחר ועל יצירתו. במילים אחרות, ירושת-הדורות מצד אחד והגירויים והחוויות הרודפים זה אחר זה באורח אינטנסיבי של העת החדשה מצד שני, מתנקזים בנפש האמן ואמורים לעבור עיבוד בעל משמעות מיוחדת בפריזמה הנפשית שלו. אכן, המתבונן בעבודותיו של אנטון בידרמן, עשוי לחוש היטב במתח העצום הקיים בין הדימויים וסמלי התרבות של העולם הקלאסי לבין אלה של "עולם הישן" ו"העולם החדש", בין מערך הדימויים מתולדות האמנות שבו בולטות דמויות "אציליות" לבין הדימויים והדמויות שלהם אופי דמוקרטי, "נמוך" כביכול, ופופולארי.בידרמן מנסה למזג בין מודרניזם לבין קלאסיקה, בין סגנונות שונים בעבר ובהווה לבין ציטוטים שכשווים. הקומפוזיציות שלו מורכבות ומלאות סתירות ויש בהן יותר מן ה"ריבוי" ופחות מן ה"אחדות". האקלקטיות שבהן מרמזת על העולם האקלקטי שבו אנו חיים.

  משמעויות ישנות וחדשות משמשות כאן בערבוביה ורמיזות בעלות אופי סימבולי מבצבצות מכל עבר ופינה...כדי להתגבר על הכאוס אפשרי, על האמורפיות והדיפוזיות של הקומפוזיציות, נוטה בידרמן ל"מסגר" את האלמנטים השונים בעבודותיו בצורות מרובעות או מעוגלות, יתכן מחשש שאמורפיות זו עלולה לנטרל אותן מהמשמעותיות של העולם האימננטי ולהעבירן אל העולם הטרנסצנדנטי.  ציטוטים של מדונות מחד גיסא וספרות דיגיטאליות מאידך גיסא – אמורים כביכול לקשור את הקצוות של ההיסטוריה האנושית ותולדות האמנות מאז ועד עתה. אופי הקולאז'ים של עבודותיו, מאפשר צירוף מעניין של חיקויים ודימויים קלאסיים עם דימויים מודרניים מתחום התעשייה ומתחום הפרסומת המופיע בשלטי חוצות ובמגאזינים, האופייניים לחברה הצרכנית בת ימינו.גם הצבעוניות הנוטה להיות אקספרסיבית (בניגודי צבעים חמים קרים) ברוב עבודותיו של האמן, אמורה ל"התרסן" בקיבועים ממוסגרים ובקישוטיות בעלת אופי מניפולטיבי ומנייריסטי לאחר עיבוד מסונן של המציאות. מכל מקום העושר הצורני והצבעוני שבעבודותיו של בידרמן והמשחק בין סגנונות שונים ודימויים שונים, עשויים לסמל את מצבו האירוני והסכיזופרני של האדם המודרני הנתון בצבת של עבר "מפואר" ועולם מודרני "מטורף". בידרמן מרמז כי נותר לו לאדם להישאר שפוי גם בזכות האמנות ששורשיה האי רציונאליים אמורים להגיע לתודעתו של האדם ולהביאו בסופו של דבר לכדי איזון מסוים עם היסוד הרציונאלי שלו. 

 "מחסן זכרונות תרבות" מאת: דליה לוין – אוצרת מוזיאון פתח תקוה.

 בתערוכת יחיד שערך בגלריה 'שלוש' ב-1988 כתב אנטון בידרמן בהצהרה שלוותה את התערוכה: "תחושה של ניכור, היא פונקציה של התבוננות בין זיכרון מול זיהוי". כבר אז שאל בידרמן דימויים מתוך המחסן הגדול של תולדות האמנות. בתערוכה הנוכחית מועצמת האמירה. את תהליך עבודתו תיעד אנטון בידרמן בכתיבה שהיא למעשה רישומי הכנה חשיבתיים. ברישומיו אלו נעזרתי רבות וחלקם אף מובאים במאמר זה. העבודות בתערוכה הינן מוצר מצויר, גדוש וטעון בדימויים וצבע. הציורים הם קולאז'' במבנה פרגמאטי. הבחירה בטכניקה זו היא הנכונה ביותר להדגשת הפיצול הסכיזופרני. 'לאקן מתאר את הסכיזופרניה כהתפרקותה של שרשרת הסימון. היא משלבת סימנים המצטרפים יחדיו לכלל היגד או משמעות. המשמעות החדשה נוצרת ע"י התנועה ממסמן למסמן. כאשר חוליית שרשרת המשמעות ניתקת, מתקבלת סכיזופרניה בדמות מצבור של מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר. לפיכך, עם התפרקות שרשרת הסימון, לא נותרה אלא התנסות בסימנים גשמיים טהורים ומנותקים בזמן הנעשים זמינים לשימושים אחרים. (1)  בדרך כלל נראים חלקים בציור כמציאות ממשית ובחלקים אחרים כהשתקפות או בבואת מציאות. זהו שימוש באובייקטים שאינם נמצאים בעולמם האמיתי, מצוירים בסגנון "ריאליסטי" שהוא הסימולכרום שלו. במבט ראשון מתגלים הציורים כמעין ציורי שלטים, כפלקטים המורכבים מחזיתות שונות זו מזו. בדומה לשלט פרסומת שהוא מודל כוחני המתקשר עם החברה הצרכנית, כתמרור טעון מסרים אחרים, כך גם הצורות והדימויים בעבודות מתחמקים מתבנית האם, ומאבדים תדיר את שווי משקלם ומשמעותם. כזאת היא גם התוצאה של ההליכה אל מקורות הבטוחים של ה"קלאסיקה" או ה"ניאו קלאסיקה", כתקופת מעבר של חיפוש דרך חדשה, מוצא אחר, פחות אופטימי.   אי בהירות ורב משמעותיות – כחלק אינטגראלי ומודע של תפיסת העולם העכשווי. זהו ניסיון להגדרה בלתי ממצה, מהוססת ולא מחייבת שהמאפיין שלה הוא אי וודאות. יותר משיש ציור, מציעות העבודות את סיפורו של הציור. על ידי תהליכים של בדיקה וניסוי, על ידי עיסוק בהרס המציאות ובדה – ריאליזציה של המציאות, "אסטרטגיה הנשענת על מניפולציות חסרות מנוחה של רכיבי הציור ". (2)  כל עבודה מציעה מגוון סגנונות ציוריים. העיסוק המרכזי הוא הצגת סגנון כריטואל ולא כתפיסת עולם. בלתי נמנעת היא ההשוואה עם עבודתו של דיוויד סאלי. במאמר המלווה את קטלוג תערוכת דיווד סאלי במדריד אומר קווין פאואר (3) כי דיוויד סאלי יכול להחשב ציור "פוסט מודרניסט קלאסי". קלאסי בתשוקתו לסדר ופוסט מודרניסט בדרך בה הוא בוחן ריכוזיות, טוטאליות, היררכיות ומערכתיות. סאלי בוחן, מקשיב ומסמן את העולם ה"חוץ מרכזי", השולי. סאלי מודע לצורך הבסיסי של האדם להשליט סדר אך הוא מצביע על כך כי הסדר שיוצר האדם הינו מבנה אנושי ולא טבעי או חוויתי. שימוש בדימוים מאפיין דו שיח פוסט מודרניסטי, בכך שהוא מגלה כיצד אנו בונים ראיית מציאות. סאלי מתאר את החיבורים והצורך בהם, מותח את ההקשרים של הדימויים לקשת רחבה שבין תדהמה מרנינה – לצחנת סיאוב. עיסוקו הוא תמיד העברה, דו-משמעות, שניות. זאת בעולם שהינו ללא תקנה, נטמע בחוסר תכליתיות ואקראיות. הוא לעולם לא זה או זה אלא זה וגם זה.

  סאלי פונה לצופה הבקי, המשכיל, היודע לאבחן את הסימנים, הקודים והאזכורים אך עם זאת הצופה יפרש את העבודות בדרכו. ועוד על דיווד סאלי מתוך מאמרו שלתומס לוסון (4) שנלווה לתערוכת דיוויד סאלי במוזיאון תל-אביב 1989: "דיוויד סאלי יוצר ציורים אפנתיים ביותר... הבחירה שלו בצבע מבריקה... ואולם הדימויים שהוא מציג בדרך מטרידים רגשית ואינטלקטואלית... הדימויים מונחים זה לצד זה או זה על גבי זה, הצלבות אלה מפתות את הצופה לקריאה מטפורית של היצירה, כפי שעושה גם פורמט הדיפטיך האהוב על סאלי. אך בסופו של דבר מסרבות המטפורות להתגבש. המשמעויות נרמזות אך נותרות חתומות. לכאורה הן מצויות על פני השטח אך ברגע שנעשה ניסיון לגשת הן נעלמות, והצופה מובל לבדיקה מעמיקה יותר של דעות קדומות הקשורות קשר בל יינתק בייצוגים הקונבנציונליים המביעים אותן. יצירתו של דיוויד סאלי מפתה וחתומה." מפתה – כיוון שמזמין את הצופה לחדור לתוכה על ידי פתחים הפעורים לקראתו: העין, הכדים ואברי המין הנשיים שאינם ארוטיים ולא פורנוגראפיים.

הצופה נשאב אל הציור דרכם, חולף דרך השכבות, משוטט תוהה בין הדימויים ונזרק חזרה החוצה דרך אותם פתחים שבלעוהו. דרך הפיתוי של אנטון בידרמן שונה.

 במבט ראשון נראות העבודות מסבירות פנים. יש תחושה נעימה של פגישה עם מכרים ותיקים, עם הכרזות המבטיחות תמורה עם הזמנה לנועם: המשכנתא על חשבוננו... בקצב שלך... ההשקעה הטובה ביותר היום... נערת השנה הפלקטים המקנה תחושה של דז'ה וו. הכל כדי לפתות את הצופה להתקרב לעבודות, להכיר את האזכורים: עבודה של דיווד סאלי, אביגדור אריכא, קדישמן, רפי לביא, קבוצת "ארוין" הצ'כוסלובקית... לפענח את הסימונים: מספרים דיגיטליים, צינורות, ריבועים,כדורים ואליפסות. סימנים מסחריים – ראש אינדיאני, קינלי, מרלבורו, משקפיים.  לזהות את הדימויים: תיסלם, שקיעה, טבע דומם, ספל קפה. אך גם כאן, לאחר שפענח הצופה את הרמזים עדיין לא בא על סיפוקו. הפאזל לא מתחבר גם עבור הצופה הבקי ביותר. אין תשובה חד משמעית לחידון המוצע. אין מוצא מהמבוך. סקרנותו של הצופה לא תבוא על סיפוקה והוא ימשיך ויתבונן בעבודות בחוסר נחת ותיסכול אשר עשויים להגביר את הציפייה והצורך במציאת פיתרון. 

 הערות:1 "פוסט מודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר". פדריק ג'מסון. התפרסם בניו-לפט רביו 1984 ובתרגומו של אדי גינזבורג-הירש בחוברת קו 10. 2 יגאל צלמונה בטקסט הנלווה לתערוכת דיתי אלמוג. מוזיאון ישראל 1988. 3 "אפשר בדרכי" קווין פאואר, פורסם בקטלוג נלווה לתערוכת דוויד סאלי במדריד 1988. 4 "המוצא האחרון – ציור" תומס לוסון, פורסם בארטפורום 1981. 5 קבוצת "ארוין" הצ'כוסלובקית, מונה 5 אמנים היוצרים יחדיו ברוח איקונית.