מבלי ששמנו לב, פקידי האוצר עשו היום בכוונה את אחד המעשים הנלוזים והבלתי מוסריים שאפשר להעלות על הדעת. הם הפכו את ניצולי השואה שחיים בינינו לבני ערובה.
מהדורות החדשות והאתרים הכלכליים דיווחו על כך שהמלצת ועדת דורנר להעביר לניצולי השואה את הקצבה המגיע להם עוד לפני החגים, עלולה שלא להתממש. זאת, משום שחברי הקואליציה בוועדת הכספים החליטו לדחות את הדיון בקיצוץ הרוחבי שהוצע על ידי האוצר, שהיה תנאי להעברת הקצבה במועד.
התגובה האוטומטית, או אולי המונחית על ידי התקשורת, היא להפנות אצבע מאשימה כלפי חברי הכנסת. הלא הם אלה שמקבלים את ההחלטות. אלא שהפרשה המצערת הזו צריכה להיות שיעור כואב בצד המכוער של הדמוקרטיה. חברי הכנסת הם לא צדיקים תמימים, אבל הכעס במקרה הזה חייב להיות מופנה כלפי הפקידות באוצר, והכעס חייב להיות מלווה בנקיטת צעדים.
אין קשר אמיתי, תכני, בין הקיצוץ הצפוי במערכות הבריאות, החינוך והרווחה, לבין הקצבאות לניצולי השואה. הקשר היחיד הוא התרגיל שעשו נערי האוצר. נמאסה עליהם כנראה העובדה שכל שינוי, כל קיצוץ שהם מנסים להעביר, עובר דרך הח"כים הנמרחים האלה שחייבים לדון שעות על כל דבר. אחרי הכל, מה הם כבר מבינים בכלכלה?
אז החליטו, כנראה, פקידי האוצר לפגוע בציפור נפשם של הח"כים – התדמית התקשורתית. הלכו וניסחו חבילת קיצוצים, מה שמכונה קיצוץ רוחבי, כשבצידה מקל וגזר לח"כים: הגזר הוא שאם החבילה תאושר ללא עיכוב, יופצו לקראת ראש השנה תמונותיהם של ניצולי השואה מושכים את כספי הקצבאות. אם לא, יקרה מה שקרה היום: חרון וזעם תקשורתי כלפי הח"כים שמתכחשים לסבלם של ניצולי השואה ומסרבים להעביר להם את כספם – שמקורו בכלל בשילומים מגרמניה ולא מקופת האוצר.
לא עיינתי בנייר שהונח היום על שולחנה של ועדת הכספים, אך הביטוי "קיצוץ רוחבי", מתייחס בדרך כלל לסכומים הרבה הרבה יותר גדולים ממה שדרוש כדי להעביר קצבה חד פעמית, בטח לאוכלוסייה מצומצמת בהיקפה כמו ניצולי השואה. התנאי של נערי האוצר הוא לא אמיתי. הוא תרגיל. תקציב המדינה יכול לעמוד בחלוקה הנקודתית הזו של הקצבאות, מבלי שיאושר הקיצוץ הרוחבי.
אבל נשאלת כאן שאלה דמוקרטית בסיסית: מי שם את שרי האוצר להחליט על התנאי הזה? מי הם בכלל שיציבו תנאים לנבחרי הציבור? נכון, העוגה של תקציב המדינה אינה בלתי מוגבלת. אבל העובדה שהאנשים שיושבים בוועדת הכספים נבחרו על ידי הציבור, נותנת להם, ורק להם, את הסמכות להחליט מה יקוצץ, מתי, וכנגד מה.
באוטופיה היו הח"כים מנסחים את כל התקציב בעצמם, אבל מאחר שזה לא אפשרי באה הפקידות המקצועית ומסייעת להם. וכאן נכנסת לתמונה מציאות שבמחוזותינו הפכה אוטופית, אבל היא לא חייבת להיות כזו. אסור לה להיות כזו: הפקידות צריכה להתעסק רק בדברים נייטרליים. אסור לה ליישם מדינויות פוליטיות מבלי שנבחר ציבור הנחה אותם לכך, ויותר מהכל – אסור להם לשאת ולתת על דעת עצמם מול נבחרי הציבור. הם בליגה אחרת לחלוטין.
תקופה ארוכה הפקידות המקצועית בישראל מרימה ראש, ומנסה ללא הפסק להכתיב את סדר היום ואת המדיניות, במקום חברי הכנסת והשרים שאנחנו בחרנו. המהלך הנלוז הזה של הפקידות – לגרוף כוח על חשבון ניצולי השואה – חייב לגרור תגובה חריפה מצד הציבור והתקשורת, וגם מצד הפוליטיקאים. |